חשבתי שאנחנו חזקים יותר מכל סימני האזהרה
פתאום היא הביטה בי, אבל זה לא היה המבט הרגיל שלה, זה היה מבט אחר. מבט קצת רחוק, קצת מפחיד, מבט שמעיד על כך שמשהו ממש לא טוב עומד להגיע, מבט שרומז לך להסתתר. ואני כמו חיה מבוהלת, מהופנטת בפנסי הרכב שמגיח מולה, רק הבטתי בה. גם אם רציתי לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי
בפרק הראשון: טסתי מדירתי בוושינגטון הבירה אל אהובתי המתגוררת בלוס אנג'לס ונסענו יחד ב"חיפושית" שלה לטיול במדבר מוהאבי, ליד הפארק הלאומי ג'ושוע טרי. היה כיף, עד שפתאום הבחנתי בקרירות במבטה.
אולי היה זה סימן אזהרה, סימן שהעדפתי להתעלם ממנו. סימן שהעדפתי להאמין שהוא בכלל לא קיים, וגם אם כן, הרי שאנחנו חזקים יותר מהכל. חזקים יותר מכל סימני האזהרה בעולם.
בחדר כבר המתינה לנו ארוחת הערב לצד נרות ובקבוק יין. ישבנו שם שלושתנו: היא, אני וסלע ענקי. זה היה רגע של נחת עם מועקה לא מובנת. אכלנו את ארוחת הערב בשתיקה, אבל הפעם היתה זו שתיקה רועמת. על השולחן ריצדו הנרות הקטנים כשמנהלת המקום קפצה לבדוק מה שלומנו. אמרנו שהכל מצוין והיא הסתובבה בכדי לצאת מהחדר, לא לפני ששאלה מתוך התעניינות אם אנחנו חוגגים אירוע מיוחד. הסתכלתי אל המנהלת בחיוך ואמרתי שכן, אנחנו חוגגים את הפעם הראשונה שאמרתי לחברה שלי שאני אוהב אותה.
מנהלת המקום חייכה ואמרה שזו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה כאן. הסתכלתי בחיוך על אהובתי, היא ישבה לצידי אבל היתה כל כך רחוקה, ואותה משום מה כל הסיפור הזה ממש לא הצחיק. פתאום היא הביטה בי, אבל זה לא היה המבט הרגיל שלה, זה היה מבט אחר. מבט קצת רחוק, קצת מפחיד, מבט שמעיד על כך שמשהו ממש לא טוב עומד להגיע, מבט שרומז לך להסתתר. ואני כמו חיה מבוהלת, מהופנטת בפנסי הרכב שמגיח מולה, רק הבטתי בה. גם אם רציתי לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי. היא התיישבה ברכות על המיטה, נשכבה לאחור והביטה בתקרת החדר. קמתי מהשולחן ונשכבתי לצידה. היא הפנתה את מבטה אלי.
"תגיד", היא קטעה את השתיקה, "אתה לא מפחד?"
"מפחד ממה?", עניתי, די מפוחד.
"מפחד שאנחנו רחוקים. שאנחנו שונים מדי, אתה יודע, אני ואתה. שאנחנו לא מתאימים, שמעניינים אותנו דברים אחרים".
"אנחנו פאקינג גרים במדינות שונות", היא המשיכה במתקפה
שתקתי. אני חושב שזה היה גם אחד מאותם הרגעים שנשימתך נעצרת בהם, אבל באותו הרגע רק התפללתי שנשימתי תחזור בחזרה.
"אנחנו פאקינג גרים במדינות שונות", היא המשיכה במתקפה, "אתה ואני... מדינות שונות, תחשוב על זה", אמרה והפנתה את מבטה בחזרה לתקרה.
בדיוק כשחשבתי שאני שלה והיא שלי, היא עפה לי פתאום למקום אחר. אבל זה לא סתם היה מקום אחר. זה היה מקום אחר וכל כך רחוק שבאותו הרגע לא ידעתי אם פעם היא תחזור אלי מהמקום הזה. אני מודה שבאותו הרגע באמת קצת פחדתי, מהסיבה הפשוטה שכשיש לך משהו כל כך טוב אתה מפחד לאבד אותו, אבל אולי יותר מכל זה פחדתי בעיקר בגלל שבאותו הרגע הבנתי שהיא היתה הסיכוי האחרון שנתתי לאהבה. הפעם החלטתי לתת הכל, את כל מה שנותר בי מהאכזבות ומהשקרים, מהכאב ומהעצב. מכל אותן הבחורות שהייתי איתן והיום אני מצטער על כך שאני זוכר את שמן. בגלל שהפעם נתתי את כל מה שנותר בי.
אבל אחרי שהיא אמרה את זה רק רציתי לעלות על רכבת לשום מקום ולהיעלם משם. רציתי שהזמן יעבור ושאני אשכח מכל הסיפור הזה. רציתי שאבא שלי יתקשר ויגיד שהוא בא לאסוף אותי מפאקינג אמצע מדבר מוהאבי ונלך ביחד למשחק של הפועל ירושלים ואחרי זה לאכול מעורב ירושלמי בשוק.
הסטתי את מבטי.
נרדמתי.
בבוקר למחרת קמתי עם מחנק בגרון, כזה שממש מקשה על הנשימה שלך. איך יכולתי להיות תמים כזה חשבתי לעצמי, איך יכולתי לחשוב שאהבה כזו עדין קיימת בעולם שלנו. כל כך כעסתי על עצמי, אבל עכשיו זה היה מאוחר מדי.
כדי שאהבה אמיתית תיגע בך אתה צריך להיות פגיע, להוריד מעצמך את כל החומות והמגננות. ולמרות שלהיות פגיע זה להיות חזק יותר, כשאתה נכווה, זה באמת כואב.
הבטתי בה שוכבת שם, על המיטה הגדולה, כשהשמיכה הלבנה עוטפת אותה ברכות. כל כך רציתי לגעת בה, לחבק, להגיד לה שלא, אני לא מפחד ויותר מזה - אני בטוח. וכשאני חושב על זה, בפנים, מתחת לכל המסיכות והתחפושות - אין דומים מאיתנו. בשאיפות שלנו, במחשבות שלנו, בתשוקות שלנו, בחלומות שלנו. רציתי להגיד לה שגם המרחק לא מפחיד אותי. ושיהיה בסדר, אני יודע שיהיה בסדר, אנחנו נגרום לזה להיות בסדר, אם רק נחליט שזה מה שאנחנו רוצים. אבל כדי שזה יהיה בסדר אנחנו צריכים להיות חזקים ולהאמין. ומה זה בכלל מרחק לעומת חיים שלמים ביחד. מרחק לא יכול להיות סיבה לזרוק פרס כזה שזכינו בו, האהבה הזו. יש אנשים שחיים חיים שלמים בשביל דבר כזה, ואנחנו פשוט נזרוק את זה?
הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב מחשבות
כך הבטתי בה במשך כמה דקות עד שהיא זזה לרגע והייתי בטוח שהיא עומדת להתעורר, אז לקחתי את בגדי הספורט שלי והסתלקתי מהחדר. לא הייתי מוכן לשיחה איתה, הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב מחשבות שרצות בו עכשיו ושאני צריך קצת זמן עם עצמי. בדרך החוצה יכולתי לראות בזוויות העין את מנהלת המקום קוראת עיתון במסעדה שצפתה לגינה. התפללתי שהיא לא תראה אותי, כי הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו היה שיחת בוקר אמריקנית על מזג האוויר ועל שום דבר. לא היה לי חשק להיות נחמד, לא היה לי חשק לחייך, לא היה לי חשק להנהן עם הראש כמו איזה אידיוט...
אבל נראה שהמחשבות שלי היו כל כך חזקות עד שהן חדרו את החלון הגדול של המסעדה, והמנהלת הרימה את ראשה וקראה לעברי להצטרף אליה לקפה. היא שאלה מה התוכניות שלנו להיום.
"התכוונו לנסוע לכיוון הפארק הלאומי", כחכתי בגרוני, כמעט נחנק, "אבל נראה לי שנבטל כי..."
לך תסביר לה שאתמול בערב דיממת מרסיסים של אהבה
היא אפילו לא נתנה לי לחשוב על תירוץ. "ג'ושוע טרי, השתגעתם לבטל? זה מקום נהדר! ואם אתם כל כך קרובים, אסור לפספס אותו!"
לך תסביר לה שאתמול בערב דיממת מרסיסים של אהבה, שאתה לא יודע איך אתה ממשיך מכאן לבית שלה בלוס אנג'לס, או לבית שלך בוושינגטון הבירה, איך אתה ממשיך מכאן בכלל!
"אתה יודע", היא המשיכה, "מאז שעשו איזה פרק על הפארק בסדרת הטלוויזיה 'הפמליה' הרבה צעירים מגיעים לשם. הם לוקחים כל מיני סמי הזייה. אומרים שהפארק הוא המקום מושלם בשביל זה. לא שיש לי ניסיון גדול", היא חייכה את החיוך הכי מסגיר שקיים, "טוב, אולי פעם, אבל זה היה ממש מזמן", הוסיפה וצחקה.
היא הצביעה לעבר תמונה בשחור לבן שהיתה תלויה על הקיר. בתמונה נראו זוג בשנות ה-30 לחייהם מתנשקים מתחת לשלט עץ רעוע עליו היה כתוב "אחוזה פלאית".
"מה זה", שאלתי בזמן שמזגתי לעצמי את כוס הקפה.
"הזוג יאנגפילד", אמרה. "אתם מכירים את הסיפור, כן?".
"לא", השבתי באדישות.
"אתם לא מכירים את הסיפור מאחורי המקום הזה?", שאלה שוב. "רוב הזוגות הצעירים שמגיעים לכאן בוחרים דווקא את המקום הזה בגלל הסיפור שמאחורי המקום".
"אז למרות שבמקרה שלנו זה לא נכון", אמרתי, "אני בכל זאת אשמח מאוד לשמוע את הסיפור". ואז היא סיפרה לי.
אני אוהב בקרים במקומות חדשים, לראות עיירות מתעוררות, התחלה של משהו. אבל אותו הבוקר נראה לי יותר כמו סוף, כאילו מציין את הלילה שנגמר ולא את היום שמתחיל. וככה זה בחיים, שום דבר לא יכול להתחיל מבלי שמשהו אחר יסתיים. ולפעמים רק בכדי שמשהו חדש יתחיל, משהו אחר חייב להסתיים. ובאותו הרגע, כשרצתי ברחובות העיירה שרק התעוררה, כשחשבתי על כל הסיפור של הזוג יאנגפילד, פתאום הבנתי שלפעמים כשמשהו טוב מסתיים, יכול להתחיל גם משהו טוב יותר. ודווקא אז, כשהבטתי בהרים שעטפו אותי מכל כיוון, בפסגות המושלגות. דווקא כשהרגשתי הכי רחוק מהארץ, ומהצבא והמשפחה והחברים והים בתל אביב והחומוס באמצע הלילה והפועל ירושלים ומעורב בשוק, דווקא כשהרגשתי הכי זר ומנוכר ועירום ולבד. דווקא בנקודה הזו, הכי נמוכה, החלטתי שאני לא מוותר. החלטתי שאהבה אמיתית מנצחת הכל, כמו באגדות.
הרגשתי שאני דון קישוט ושאהבתנו חזקה מכל טחנות הרוח
ודווקא שם, באמצע שום מקום, לגמרי לבד, נמלאתי תחושת ביטחון ואושר. הרגשתי שאני דון קישוט ושהאהבה שלנו חזקה יותר מכל טחנות הרוח והמרחקים וההרים הגבוהים עם הפסגות המושלגות. חזקה יותר מכל החששות והפחדים. הרגשתי שיש עוד חיים שלמים לפנינו, ושאנחנו כאן זה בשביל זה, אבל לא רק כשפשוט וקל. לא רק כשהכל הולך חלק, אלה דווקא כשמבולבלים, דווקא כשתוהים וחוששים, דווקא כשצריך לדבר עם מישהו. ושזה בסדר גמור ואפילו די טבעי לחשוש, לפחד ולשאול שאלות. ואם אנחנו לא נדע להיות אחד ליד השני כשדברים כאלה קורים, אחד בשביל השני, אז מי כן יהיה בשבילנו? אחרי הכל מה שהכי חשוב זו האמת שלנו, שלה ושלי. והאמת שלנו היתה חזקה יותר מכל סופה במדבר הצחיח.
לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד להגיע לחדר ולחבק את החתול הקטן שלי, כפי שאני אוהב לקרוא לה. בכל סיכוי יש סיכון, אז היום, ממש עכשיו, אני מחליט להתמקד בסיכוי, אני מחליט לחשוב על כל הרגעים שהנשימה שלנו נעצרה בהם. פעם למדתי שאדם אמיץ יכול למות פעם אחת בחיים, אבל אדם פחדן מת בכל יום. היום החלטתי לא למות.
חזרתי לחדר מלא אנרגיה חיובית. היא עדיין ישנה, אז הלכתי למסעדה, מלאתי קנקן במים רותחים, לקחתי כמה שקיות תה וחזרתי לכיוון החדר. כיוונתי את האייפוד לשיר שרציתי (The Shins - New Slang), את הווליום שלא יהיה רועש מדי ולא שקט מדי, ולחצתי על play. נשכבתי במיטה לצידה. כשהיא סובבה את ראשה בעדינות וראיתי את פניה... מיד הבנתי.
החלק השלישי והאחרון - מחר
לפנייה לכתב/ת 
