שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שואה שלהם
    הם נכלאו במחנות ריכוז, הועבדו בעבודות פרך, הורעבו ונרצחו. זרועו הארוכה של השלטון הנאצי השיגה יהודים גם במזרח הרחוק, אבל זה 65 שנים מסתובבים ניצולי קהילת אינדונזיה בתחושה שאין מי שיכיר בסבלם
    זוועות השואה שפגעה בעיקר ביהודי אירופה, האפילו על סבלן של קהילות יהודיות מחוצה ליבשת. לכן לא רבים יודעים כי במלחמת העולם השנייה נפגעו יהודים במקומות נוספים בעולם. במזרח הרחוק, למשל, נרצחו יהודים בידי היפנים, בעלי בריתם של הנאצים.

     

    באופן מיוחד סבלה קהילת יהודי אינדונזיה - אחת הקהילות הקטנות במזרח. אתמול (יום ב') הסתיים כנס אקדמי ראשון מסוגו באוניברסיטת חיפה, שדן בגורלם של יהודי מדינת האיים, ובהתעלמות מהסבל שהיה מנת חלקם בשנים ההן.

     

    הרבה עבודה, מעט אוכל

    מספר היהודים באינדונזיה אינו דומה למספרים המוכרים לנו מאירופה: הקהילה היהודית המקומית מנתה כ-3,000 יהודים בלבד, שהגיעו מאירופה ועיראק.

     

    "כשהיפנים תפסו את השלטון באינדונזיה, הם אספו בהתחלה את כל הגברים למחנה ריכוז. אחר כך הם תפסו גם את הנשים והילדים", אומרת שושנה לרר, יו"ר עמותת טמפדולו - עמותת יהודי אינדונזיה. "במחנות שתחת הכיבוש היפני סבלו מתנאים איומים. בהתחלה נכלאנו בבית סוהר מהערב עד הבוקר. לא היה לנו מקום להסתובב, והעבידו אותנו קשה. אחר כך העבירו אותנו למחנה ריכוז. עבדנו קשה בשדות, סילקנו סלעים, וקיבלנו מעט מאוד אוכל. בכל פעם נתנו לנו פחות ופחות מזון. נחלשנו והעבודה הפכה יותר קשה".


    משפחת לרר באינדונזיה, 1940 (צילום רפרודוקציה: אבישג שאר ישוב)

     

    לרר מעידה כי רבים מחבריה חלו במלריה, דיזנטריה וצהבת: "הכל היה מטונף, ולא היו מים. מי שניסה להבריח אוכל קיבל עונשים כבדים. לעתים כלאו אנשים בתאים למשך שבועות ארוכים, ולא נתנו להם לצאת. פעמיים ביום העמידו אותנו על הברכיים עם ידיים למעלה, לכבוד הקיסר. אם באירופה סבלו היהודים מקור - אנחנו סבלנו משמש יוקדת. הייתי אז ילדה, וחשבתי שלעולם לא אזכה לצאת שוב מעבר לחומות הגבוהות שהקיפו אותנו".

     

    הוראות מהגרמנים

    מחנות הריכוז באינדונזיה לא היו מחולקים לפי תורת הגזע וניתן היה למצוא שם יהודים ונוצרים, ללא הפרדה. חנוך זילברברג, ניצול מאינדונזיה, מסביר כי את היפנים לא הניעה אנטישמיות. "האזרחות הייתה מה שמעניין אותם", הוא אומר.

     

    אבל עם הזמן, המציאות השתנתה - בעקבות שיתוף הפעולה עם הרייך. "הביאו למחנה שלנו יהודים מכל מיני מקומות, וריכזו אותנו", נזכרת לרר. "ההפרדה היתה בעקבות הוראה שהיפנים קיבלו מהגרמנים. ליפנים לא היתה שנאה מיוחדת דווקא ליהודים. מה שהם עשו לנו - היה כדי לרצות את הנאצים.

     

    "אבל לאט-לאט הם התחילו לקבל הוראות לתת יחס קשה יותר ליהודים, ואז ראינו עד כמה הם יכולים להיות אכזריים. היום כבר גילו בארכיונים שהיפנים תכננו להרוס את מחנות הריכוז על כל האנשים שהיו שם. אם לא היו מפילים את פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, כנראה שלא היינו פה היום".

     

    "לא הבינו אותנו"

    אבל סיום המלחמה בהחלט לא היווה את אות הסיום לסבל של יהודי אינדונזיה, הכלואים במחנות הריכוז. "גם כשבאירופה כבר יצאו לחופשי, אצלנו עוד לא היה חופש", לרר אומרת. "הבריטים רצו לשחרר אותנו כבר באוגוסט 45', אבל לא היה להם מספיק כוח אדם לטפל בזה. חוץ מזה, מחוץ למחנות היה מסוכן. האינדונזים שרצו עצמאות, רצחו לבנים, והם תפסו והרגו כל מי שיצא. אנשים שניצלו ועברו את כל קשיי המלחמה, נרצחו בסיומה בידי אינדונזים".


    "גם אנחנו סבלנו". שושנה לרר (צילום: אבישג שאר ישוב)

     

    למרות הסכנה הממשית, לרר שהיתה אך ילדה נמלטה מהמחנה בעור שיניה, יחפה וחסרת כל. "לא יכולתי להישאר שם יותר. מאוחר יותר עברתי עם אמא שלי להולנד, שם התחתנתי ונולדו לי ארבעה ילדים. בשנת 1982 עליתי לארץ מתוך ציונות".

     

    65 שנים חלפו, אך במדינת היהודים הזיכרון לא היטשטש, ואף להיפך. "מאוד כואב לנו שאנשים לא יודעים מה קרה ליהודים במזרח הרחוק", אומרת לרר. "יש לנו תחושה כאילו לא רוצים לדעת. כשנסענו להולנד אחרי המלחמה לא קיבלו אותנו יפה. היו להם את הניצולים שלהם, ולנו היה אסור לדבר על מה שעברנו. אמרו לנו שאין לנו על מה להתלונן".

     

    זילברברג, שהיגר אף הוא לאירופה לאחר המלחמה, אומר כי היהודים שהגיעו מאינדונזיה לא התקבלו באהדה. "באירופה חשבו שהם סבלו יותר, ושאנחנו לא יודעים מה עבר עליהם", הוא מספר. "להם היו חורפים איומים והשמדה המונית, ולנו לא היו גזים. אבל היו רציחות והיו עינויים ורעב ועבודת פרך. יהודי אירופה לא ראו את זה כך, ועד היום לא מקבלים את זה. זאת הסיבה שמהר מאוד עזבתי את אירופה, ובאתי לכאן".

     

    לרר מוסיפה: "נכון שכשחושבים במספרים, אז שישה מיליון מאפילים על 3,000 איש שחיו באינדונזיה, ונכון גם שלא היו שם משרפות, אבל להם היתה השיטה שלהם לגמור אנשים. גם אנחנו סבלנו, ועד היום אף אחד לא דורש מיפן שתשלם פיצויים, או שתגיד סליחה".

     

    חשבון כלכלי

    במהלך הכנס הציג פרופ' רותם קובנר מהחוג ללימודי אסיה, את הסיבות ליחס הקשה שקיבלו יהודי המקום ביחס ליהודים אחרים במזרח הרחוק: "הכניעה היפאנית לדרישות הגרמנים בתחום תורת הגזע באינדונזיה, לא התקיימה בשום מקום אחר תחת שלטון יפן", הוא מסביר. "היו לכך מספר סיבות: אינדונזיה עשירה במחצבי טבע ובעיקר בגומי גולמי. הסכמי סחר חשובים שנחתמו בין יפן לגרמניה, התמקדו בעיקר בגומי האינדונזי, בתמורה לטכנולוגיה צבאית גרמנית. הסכמי סחר אלה, ובעיקר האישיות של הנציג הגרמני - נתנה תשומת לב גדולה לאינדונזיה. מכאן בא הלחץ הגרמני

    הכבד על השלטונות היפנים, לפגוע באוכלוסייה היהודית".

     

    פרופ' רותם מוסיף כי חלק מהנציגים היפנים באינדונזיה הגיעו עם "מטען" אנטישמי עוד משירותם במנצ'וריה, ולכן היה להם קל יותר לקבל את הדרישה הגרמנית. "לכך יש לצרף את העובדה כי מספרם וכוחם של יהודי אינדונזיה היה קטן יחסית. היפנים שלא האמינו בתורת הגזע הגרמנית, חששו לפגוע קשה מדי ביהודים, מחשש לתגובה קשה של יהודי העולם, שתשפיע בעיקר בצד הכלכלי. אבל הם ממש לא חששו שיהודי אינדונזיה המעטים יעניינו את יהדות העולם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משפחתה של שושנה לרר באינדונזיה
    צילום רפרודוקציה: אבישג שאר-ישוב
    צילום: איי פי
    "אמרו לנו שאין לנו על מה להתלונן".
    צילום: איי פי
    מומלצים