כשהרעיון התגבש, וולברג הקדיש ארבע שנים לאימונים קשים ביותר עבור יצירת גוף שרירי שיתאים לגיבור הסרט, ובמקביל למד את אמנות האגרוף. הוא התעקש – והעמיד זאת כתנאי – שהוא-הוא יהיה המתאגרף בכל הסצינות, ולא מתאגרף מקצועני מחליף, כפי שנהוג בכל סרטי האגרוף. גם כריסטיאן בייל חייב היה להוריד 15 קילו ממשקלו, וללמוד להתאגרף. עוד נקודה חשובה: וולברג ובייל – במטרה לשדר אותנטיות רבה ככל האפשר, כולל שפת גוף ומבטא - שכרו בית בעיירה לואל לכל תקופת ההסרטה והזמינו את מיקי וורד וחצי אחיו דיקי אקלונד שיתגוררו איתם יומם ולילה משך כל חודשי ההסרטה.

הפעם הוא עבד קשה. וולברג (צילום: יח"צ)

מה בדיוק מקור האהבה לסרטי אגרוף? אזכיר רק כמה סרטים שרובם בוודאי ידועים לכם לפחות בשמם: "השור הזועם" (דה-נירו בתפקיד ג'ק למוטה הגדול), "מיליון דולר בייבי", "האלוף", "מוחמד עלי", "סינדרלה מן", "דה גרייטסט", "דה מיין איבנט", "המתאגרף והבלונדינית", "הזירה", "התקווה הלבנה" ועוד איזה 30 סרטי אגרוף מעט פחות מפורסמים.

ראשית, רוב השחקנים ממין זכר בגיל מתאים ובכושר גופני טוב, מתגאים לככב בסרטי אגרוף בגלל האפקט המאצ'וא, ולכן טובי הכוכבים של הוליווד שמחו לקחת בהם חלק: רוברט דה-נירו, סילבסטר סטלון, דנזל וושינגטון, ריאן או'ניל, ג'ון וויט, וויל סמית', דניאל דיי-לואיס, ווסלי סנייפס, ראסל קראו, אדאם קרוליה, ועכשיו מארק וולברג. זוהי כמובן רק בחירה חלקית. תמיד שאלתי את עצמי איך זה שתום קרוז אף פעם לא הופיע בסרט אגרוף. אגב, עוד אנקדוטה מעניינת, הסרט "דה פייטר" הוצע לבראד ליף (שישחק את דיקי) ולמאט דיימון (שישחק את מיקי) אבל בגלל בעיית לוח זמנים ניתנו התפקידים לבחירה השנייה, וולברג ובייל.

סרטי אגרוף מצליחים כי הברירה בסופו של דבר היא בין "הרע" וה"טוב" העומדים זה מול זה, חצי גוף ערום, החוקים מובנים ופשוטים, ללא סיבוכים מיותרים, והם יוצאים לקרב. אפילו אם הסוף ידוע – או ניתן לנבואה – האקשן הוא כזה שאתה יכול לצפות בו שוב ושוב. ובסופו של הקרב יש מנצח ויש מפסיד. הכל כה פשוט וברור. הסרטים ברובם מצליחים גם כספית כי סרטי אגרוף לא עולים הרבה: "מייליון דולאר בייבי", למשל, עלה בסך הכל 30 מיליון דולר לייצרנים, והכניס מעל 125 מיליון בארה"ב בלבד.

מפיקי הסרטים אוהבים את הטרנד הזה שמביא להם קליינטים שאחרת היו מפסידים: קהל גברי מאוד. כדי להחזיר את הנשים לסרטי ספורט, אנשי הקולנוע מנסים – ולעתים רבות מצליחים – להוסיף נידבך אנושי כך שהאגרוף הוא רק חלק מהסרט, או אפילו משמש תרוץ ליצירתו, כמו 'מיליון דולאר בייבי'. סופה של הילארי ידוע לכל אלה שחזו בו. זה סוף של סרט שעושה ממנו הומני ומתאים לכולם, והאגרוף שבו אינו כה מדמם.

לרוב סרטי האגרוף יש סיפור הולם מאחוריהם. בעולם האגרוף ישנם עשרות סיפורי אנוש עם השלכות חברתיות, גזעניות, וכלכליות. אין לכך סיבה – או לפחות אינני מודע לה – מדוע כל כך הרבה מתאגרפים היו אלופים בעלי אישיות מסובכת, מרתקת, מעניינת, וקונטרוברסלית. למשל, ג'ק ארמסטרונג, האלוף השחור הראשון הלוחם, מנצח הלבנים; ג'ו לואיס, "המפציץ החום", שהיה נשוי לאשה שחורה, וניהל רומנים עם נשים לבנות בלבד, מה שהיווה כותרות ראשיות בעיתונות הצהובה בשנות ה-40 וה-50. או לואיס השחור נגד מקס שמרלינג הגרמני (שרק אחרי מלחמת העולם הסתבר שהיה אנטי נאצי). רוקי מרציאנו – שאפילו המאפיה לא התעסקה איתו. ג'ק דמפסי האירי, חברו האישי של דיימון רניון. שוגר ריי רובינסון המקורי, שהפך לרקדן ידוע. ג'ין טאני, אלוף העולם שהפך סנטור, וכמעט נשיא ארה"ב.

דוגמא בולטת למצוינות. סטלון (צילום: יח"צ)

וישנם סרטי אגרוף רבים על "התקופה היהודית" עם המשפט הידוע המתאר את התקופה – "וון בוקסינג ווז אה ג'ואיש" (כשהאגרוף היה ספורט יהודי), עם 23 אלופי עולם יהודים בין השנים 1920 עד 1945, ובראשם אחד הגדולים אי-פעם, בן הרב בני ליאונרד, ואיתו ה-'ג'ואיש צ'מפיונס' האחרים ברני רוס, מקסי רוזנבלום, 'איזי' לוינסקי, וכל האחרים. וכמובן ספורי מוחמד עלי, סיפור "הספירה הארוכה", כל ספורי הרומנטיקה של דמיון רניון שכמה מהם הפכו לסרטים מצליחים, מייקל טייסון, והרבה מתאגרפים אחרים שסיפור חייהם יכול היה לשמש לסרט אוטוביוגרפי או סרט פיקטיבי המבוסס על עבר אמיתי.