שתף קטע נבחר

סוגרים שנה

התחזקות הזהות הישראלית, תפילין שנחשד כפצצה, גזענות משתוללת ופלפל שניסה להיכנס לספר השיאים, אלה המגמות והארועים, גדולים וקטנים, שעשו לנו את 2010

שנת 2011 שתפתח הלילה, מוצאת את הקהילה הישראלית כאן, עם תובנות חדשות. אמריקה, חשים השנה רבים מותיקי הקהילה, היא כבר לא אמריקה שהיתה פעם. החלום האמריקני מתממש היום ברמות גבוהות יותר של עסקים, פחות ביוזמות של עסקים קטנים כמו אלה שפתחו כאן בזמנו ישראלים ששיגשו והצליחו. נציגי הדור הראשון של המהגרים הישראלים, שמחפשים פתרונות כלכליים לנוכח המשבר שפגע בהם, כבר שטחו בפנינו את לבם ואמרו שהיום, אין כמעט סיכוי להצליח בארצות הברית ללא השכלה גבוהה. אמריקה של פעם, הזכירו, היא אמריקה משוחררת, חופשיה, שעוטפת אל חיקה מהגרים חרוצים שבאו לבנות לעצמם חיים חדשים. כיום, הם רואים אמריקה אחרת, ארץ שבה אנשים יכולים לאבד את כל מה שיש להם ביום אחד, שבה פילנתרופים הופכים לנזקקים ובעלי בתים לחסרי בית. ארצות הברית של היום היא לדעתם מדינה חשדנית, הסטרית מפני טרור, המגדרת את עצמה בחוקי הגירה נוקשים. את מימדי היסטריית הטרור למדנו בתחילת 2010 מסיפורו של קלב ליבוביץ, צעיר יהודי מ"ווייט פליינס", עליו דיווחנו. ליבוביץ (17), מצא את עצמו מורד מטיסת יו.אס. אירווייס שיצאה מנמל התעופה לה גווארדיה לקנטאקי משום שהניח תפילין במהלך הטיסה. הדיילת המבוהלת היתה בטוחה שמדובר במחבל ודיווחה לקפטן שנחת נחיתת חירום. את השרה לבטחון המולדת שמענו בארוחת הערב של "הליגה לידידות", שהתקיימה בפלז'ה בחורף שעבר, השרה שהפגינה בנאום שנשאה בטחון בבטחון המדינה, נאלצה לקפל את הזנב כמה שבועות לאחר מכן לאחר שמחבל מניגריה, שאביו התריע עליו לשלטונות האמריקנים, הצליח לעלות על טיסה לארה"ב במטרה להתפוצץ.

 

 

מאמצים להחזרת ישראלים 

הזירה הכלכלית תרמה את חלקה לאווירה הקשה, חללי החנויות הריקות בניו יורק עדיין דקרו את הלב בתחילת שנת 2010, כששלטי "להשכרה" מספרים יותר מכל על שינויי הזמן ועל ענף הקמעונות שנפגע קשות. מאות הגיעו אז לתערוכה שאצרה מנון סלום, בחלל חנות התקליטים "טאוור רקורד" שנסגרה, תחת השם: "לעולם אי אפשר להגיד שלום". למרות זאת, רבים מאחינו הטובים אמרו שלום לאמריקה וזכר ציון וירושלים היכה לפתע בלבם. אם אמריקה כבר לא אמריקה, אמרו הישראלים, אז למה שלא נחזור הביתה ל"אמריקה האמיתית". מגמת חזרת הישראלים יצרה מצב שבו ממשלת ישראל חיזרה אחרינו השנה בלהט. בינואר נחת בבוסטון שר האוצר יובל שטיניץ ומשימתו הייתה להחזיר את המוחות הישראלים לארץ. שטייניץ נפגש עם כמאה וחמישים דוקטורנטים ישראלים ואנשי מחקר, על מנת לברר יחד איך אפשר להחזירם. שר המדע, פרופ' דני הרשקוביץ, הגיע לעיר ונפגש עם קבוצת אנשי מחקר ואקדמאים במשרדי בית החולים "מאונט סיני". פרופ' קרן אברהם מאוניברסיטת תל אביב, שהיתה במיפגש, הודתה שיש מעט מאוד משרות פנויות אבל, דחקה בישראלים לא לוותר ולנסוע לישראל. במשרד הקליטה, שבראשו עומדת השרה סופה לנדוור, החליטו גם הם לנצל את המומנטום ולסייע לישראלים לחזור לארץ "מכל הסיבות שבעולם", כפי שמכריז לוגו הקמפיין החדש שהושק. לאן שפנינו, אמרו לנו נציגים ישראלים שאנחנו כבר לא נפולת של נמושות, שיש לנו זכות לחיות איפה שאנחנו רוצים, אבל שלא נשכח שאנחנו יכולים לחיות לצד המשפחות שלנו. אם נחזור לישראל, הבטיחו, נקבל זכויות שלא קיבלנו בחיים.

 

 

גלעד קוולרצ'יק
מיכל כתבה - רפאלי (גלעד קוולרצ'יק)

 

 

הפילנתרופיה ממשיכה לפרוח

רבים מהישראלים שנשארו חשו השנה צורך להיצמד לקהילה שהתגייסה לסייע לחלשים. ארגונים כמו של הרב פינטו, שסיפק אוכל בחגים, "אשל לשבת", שמאכיל ישראלים ברוקלינאים בערבי שבת, ואחרים, עבדו שעות נוספות. אני עדיין תוהה מה עלה בגורלה של ישראלית בשם רעיה, אם לשנים, שקיבלה בחורף שעבר צו פינוי מהבית שלה בברוקלין, אחרי שחודשים לא שילמה את שכר הדירה. בתי הכנסת הוסיפו השנה מושבים לחברים חדשים שהגיעו לתפילות ויוזמות של לימוד התורה בצוותא החלו לפרוח ברובעי העיר. במקביל, נראה שגם הזהות הישראלית מתחזקת באמריקה, כשתוכנית כמו "ישראלינס", שמתארחת ב-92Y, זוכה לפופלאריות ופרויקט בית הספר "היברו לנגוויץ' אקדמי", הצ'רטר העברי הראשון שהושק בברוקלין לפני שנה, הולך וצובר תלמידים. תנועת הצופים שהתחילה בשבט קטן בניו יורק, גדלה והתרחבה לעשרות שבטים, כשקהילות של ישראלים ברחבי היבשת מתקשרים ומבקשים שיפתחו בעירם סניף. בחורף שעבר המשכנו להתכנס ביום השואה שציין האו"ם בינואר שעבר, שם הושקה תערוכת בלו פרינט של מחנות הריכוז אושויץ ובירקנאו אותם קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו מהממשל הגרמני.

 

על אף המשבר הכלכלי, עולם הפילנתרופיה היהודי המשיך לפעול, בעיקר אגודות ידידים שמגייסות כספים למען מטרות טובות בישראל. יהושוע מצא, נשיא הבונדס, הצליח גם השנה לעבור את רף מילארד הדולר ממכירת אגרות בונדס. ארגונים אחרים גייסו כספים באירועים השנתיים ובארוחות ערב מהודרות, דוגמת אלה שקיימו "אגודת ידידי צה"ל", "אגודת הידידים של המרכז הרפואי ע"ש רבין", "ידידי מוזיאון תל אביב", "ידידי קשת איילון", "ידידי אור לפיתוח הנגב", "ידידי בצלאל", "קרן תל אביב לפיתוח" ואחרים. אפילו "אגודת הידידים של קרן ליאור" הצליחה לגייס כאן יותר ממאה אלף דולר לפרויקט "תיאטרון החיילים" שמפעיל התאטרון הקאמרי. בין אירוע לאירוע, נראה היה, שהקהילה הישראלית משלבת כוחות עם הקהילה היהודית בנושאים משותפים, כמו החייל החטוף גלעד שליט. יהודים וישראלים עמדו כתף אל כתף בהפגנות שנערכו מול בניין האו"ם ודרשו את שיחרורו. המשט התורכי ותוצאותיו הקשות, הידקו עוד יותר את הקשר כשבאופן ספונטאני אירגנו ראשי "ועידת הנשיאים" משט מחאה למען שיחרורו של שליט. בספינה שנתרמה, על ידי הבעלים היהודי, הפליגו מנהיגים יהודים בולטים ובכירים מהקונסוליה, למשט מחאה, כשעל הסיפון ניתלו פוסטרים של שליט ודגלי ישראל. המארגנים גייסו לעזרה את נציגת הצלב האדום שהבטיחה לפעול למען השגת ביקור אצל החייל החטוף. הספינה נעמדה בנהר המזרחי, מול בניין האו"ם, כשנוסעיה מוחים ושרים בקול.

 

 

מעודדים את עומרי כספי 

החורף חלף לו ובאו"ם נלחמה השגרירה גבריאלה שלו בכל משמיצינו, התמודדה עם דו"ח גולדסטון, והקונסול הכללי אסף שריב, שמעוניין להדק את הקשרים בין ישראל לקהילות האתניות בניו יורק, עורך את מסיבת יום העצמאות לישראל בכנסיית סנט ג'ון דיוויין.

בין כל ההתרחשויות היו לנו גם רגעי נחת, למשל כשהלכנו ל"מדיסון סקוור גארדן" על מנת לעודד את עומרי כספי מסקרמנטו במשחק נגד הניו יורק ניקס, או כשקראנו שעידן רייכל הופיע בבית הלבן בפני הנשיא בראק אובמה ושר לו את "מי נהר", מאלבומו האחרון. הוצפנו הרגשת גאווה לאומית כשבר רפאלי התארחה אצל דיוויד לדרמן ואיילת זורר אצל לארי קינג וכשסדרות טלוויזיה ישראליות נרכשו על ידי רשתות אמריקאיות, כמו "בטיפול", ו"רביעיית רן". הסרט "עג'מי" שהגיע לפרסי האקדמיה לקולנוע ו"חיים יקרים" שנרכש על ידי HBO, חיממו את ליבנו. גאווה הביא לנו גם תומר הדדי, בוגר בית הספר "אמדה", המתגורר בעיר, שכתב את הלחן לשיר "מילים" ונסע עם הראל סקאת לייצג את ישראל בארוויזיון. את המרחק בינינו לבינם קיצר גם עומר שיש, עוד בוגר של "אמדה" שחי כאן, שהוזמן לשחק בהצגה "אביב מתעורר" המועלת בתיאטרון בית לסין.

 

הביא כבוד. כספי

 

גזענות בבית הכנסת

חיי התרבות, כך נראה, המשיכו לשגשג ולספק השראה גם בשנת 2010 , עם יוזמות חדשות כמו "ישראמריקה" שיסדה סיוון הדרי, ארגון של מוזיקאים ואמנים יהודים וישראלים, וסלון התרבות שיסד אברי פוקס. במקביל, המשיכו להגיע אורחים מהארץ, זמרים כמו קובי פרץ, ריטה, אחינועם ניני, תיסלם ונחום היימן הופיעו מול אולמות מלאים. בין לבין, היה לנו ראש ליוזמת הכנת הפלאפל הגדול בעולם, כדור במשקל של יותר מעשר קילוגרם, שהכין אופרי ממסעדת "אולימפיק פיתה" בנסיונו להיכנס לספר השיאים של גינס. ביקרנו ביריד הנדל"ן הישראלי כשהדיה של פרשת "הולילנד" נשמעו ברקע. הרבה מציאות לא מצאנו שם, בשל בועת הנדל"ן הישראלית שלא מפסיקה לתפוח. הצעירים המשיכו לפתוח עסקים, החל ממסעדות, חומוסיות וכלה בשיווק טלפונים סלולרים.

 

הנשיא אובאמה ומאמצי השלום שלו במזרח התיכון החרידו רבים משלוותם, עד כמה הרגיע אותם המסר של הנשיא בפסח האחרון, לא ברור. אובאמה ציטט ואמר, "למען תזכור את יום צאתך ממצרים", והוסיף, "זאת ההזדמנות שלנו להזכיר שלא כולם זכו לחופש ושכחלק מהקהילה הגלובאלית, עלינו לדאוג שגם אחינו ואחיותינו, מכל גזע, דת, תרבות ולאום, יהיו חופשיים מדיכוי". עד כמה השפיע המסר על הקהילה הסורית-יהודית בברוקלין, למדנו מהסיפור של סמיר שוקרי, זמר ערבי ישראלי, אהוב הקהילה. שוקרי, הוזמן להופיע בחתונה של ישראלית וסורי, שנערכה בבית הכנסת של הקהילה בברוקלין, אך לא הורשה להופיע שם משום שהוא ערבי. האם היה זה רמז למה שעתיד להגיע בקרוב מישראל - הכרות עם גילויי הגזענות המפחידים המופנים היום בישראל כנגד תלמידות ספרדיות, ערבים וזרים?

 

לא הורשה להופיע. שוקרי (צילום: ג'רמי פלדמן)

 

מיקל לוקאס עם דגל במצעד

 קיץ 2010 היה די רגוע מבחינתי, למעט טלטלת נפש מביקור שלי עם משלחת "תגלית נקסט" במחנות הריכוז בפולין, ביקור שרשמיו פורסמו כאן בשני פרקים. היתה זאת ההזדמנות להתוודע ל"יאנג ג'ואיש פרופשנאל" החיים לצידנו בניו יורק ולאירגון הפועל לחזק את הקשר בין הצעירים האלה לישראל. צעירים יהודים אחרים, פגשנו הקיץ גם במצעד ההצדעה לישראל, שצעד על השדירה החמישית, עם משולם ריקליס כמרשל הכבוד. כמו בכל שנה, גם הפעם, תלמידי ישיבות ובתי ספר פיזזו על השדרה כשהם נושאים את תמונותיהם של מנהיגי ישראל לדורותיהם, בינהם גולדה מאיר, דוד בן גוריון, משה דיין ובנימין זאב הרצל.

ישראל הנאורה צעדה במצעד הגאווה השנתי שמילא את רחובות הוילאג', כשמיקל לוקאס, שחקן הפורנו המהולל שעשה סרט פורנו על הגברים של ישראל, מוביל את הקבוצה הישראלית. מסיבות פרידה לא חסרו כאן בקיץ האחרון, והן נערכו לכבוד סידרה של דיפלומטים שסיימו את שליחותם, בראשם היו השגרירה גבריאלה שלו והקונסול הכללי אסף שריב. היו אלה ימים בהם עדיין לא נודע שמם של הדיפלומטים שיחליפו אותם בתפקיד, מאמצעי התקשורת למדנו, שראש הממשלה ושר החוץ רבים על המנויים ולא מצליחים להגיע להסכמה. אלון פנקס, ששמו עלה כמועמד המקובל על השניים למישרת השגריר באו"ם, נמחק מהרשימה בגלל התנגדות אשת ראש הממשלה, כפי שפורסם. וכך, כשהסתיימה תרועת הפסטיבלים, ושלו ושריב כבר שלחו את הקונטיינר לארץ, עדיין לא נמצאו המחליפים הנדרשים ובוף השנה הנוכחית, הנציגות הישראלית הרישמית בניו יורק נטולת ממלכתיות, כשאת תפקיד הקונסול הכללי מאייש עדו אהרוני, כממלא מקום זמני, ובאו"ם מייצג את ישראל ראובן מירון, ממלא מקום השגריר. אם הזכרנו נציגים ישראלים, הרי שגם בשנת 2010 הם הגיעו אלינו כדי לספר עד כמה מצב הכלכלה הישראלית נפלא, על המספר הגבוה של חברות ישראליות שנסחרות בנסד"ק, ועל "אומת הסטארט-אפ" (ספר שזכה פה להצלחה גדולה). על כמעט שני מיליון ישראלים עניים הם לא סיפרו, גם לא על מעמד הביניים שנשחק. שר החוץ אביגדור ליברמן, שביקר בעיר בסתיו האחרון, התקבל בכבוד על ידי חברי הארגונים היהודים שאירחו אותו, הוא נשמע להם הגיוני כשהסביר שהערבים לא באמת רוצים שלום. לא מכבר, ליברמן העביר הוראה לנציגויות משרד החוץ לעשות הכל כדי למנוע הכרה במדינה פלשתינאית, באם תוכרז באופן חד צדדי. עם ליברמן או בלעדיו, היחסים בין ארה"ב לישראל יציבים מתמיד, כך אומרים דוברים אמריקאים בארועים השנתיים של יהודים, אליהם הם מוזמנים. ארה"ב מחוייבת לבטחון ישראל, הם מרגיעים שוב ושוב.

 

מרשל הכבוד במצעד. ריקליס (צילום: משה שי)

 

לא רק ים ואבטיח

 הלובי היהודי, כך נראה, שיגשג השנה כמו תמיד. אל הכינוס השנתי של הפדרציות היהודיות, שנערך בניו אורלינס, הגיעו גם הפעם אלפי משתתפים. ראש הממשלה נתניהו נישא שם על כפיים, התקרית שבמהלכה חדרו לאולם הכינוס כמה חברי ארגון שמאל יהודי וקטעו את נאומו בצעקות "כיבוש, כיבוש", לא ריגשה אותו במיוחד. סערת רגשות נחשפה בסתיו האחרון כשהויכוח, על בניית המסגד ליד גראונד זירו, התפרץ ופילג את העיר לבעד ונגד. בין המפגינים נגד היתה גם גילה בר צבי, שאיבדה את בנה במגדלי התאומים. גילה, שמתנגדת למסגד, אומרת שקשה לה לראות מסגד ליד המקום בו שאיבדה את בנה. עשר שנים לפיגועים ציינו כאן בניו יורק לפני כארבעה חודשים ואת נמלי התעופה ציידו במיתקני סריקה של כל הגוף. המצב הכלכלי עדיין קשה וההתלבטות עדיין נמשכת. בסדנאות ההכנה לחזרה לארץ, שמקיים הבית הישראלי של הקונסוליה, כבר לומדים השוקלים לחזור לארץ שישראל היא לא רק ים ואבטיח ודומה שהמילים של שרת הקליטה עוד לא שקעו: "כאן אתם לבד, ואנחנו רוצים להחזיר אתכם לארץ". איך אמר הרצל – "אם תרצו אין זו אגדה!"

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שלחה את הקונטיינר. שלו
שלחה את הקונטיינר. שלו
צילום: שחר עזרן
מומלצים