בן ובת מתנשקים על השולחן של המרכז הגאה
לא חיינו על הקצה, אבל בדידות הנעורים היתה מורגשת. הייתי בת 19, וידעתי שרוחות הילדות הן שנושבות בחדרינו. אתה כבר היית בעל שם, יזם, יו"ר אגודה בגיל 21. קינאת בחבריי וקינאתי בחברייך, היה בי ביטחון שמתחת למסכות משהו בך אוהב אותי
ממרחק השנים נעים לכתוב על אהבות שהיו וחלפו, בעיקר כשכבר נמצאים על חוף מבטחים. זה קצת כמו לזרוק כוס פח לבאר קרירה ולהעלות ממנה מים צוננים, שמרווים צמא מתמשך. עם כל ההתעסקות באהבות עכשוויות, המקומות האלו שפעם היינו בהם מכילים סוד ורמז על המקום בו אנחנו נמצאים כעת.
נעוריי מאחוריי, מיוזעים. הזיעה המתוקה הזו זולגת עד שפתיי, ואני טועמת אותה ועולה בי הבית ההוא, הארמון המכושף. הוא נחבא, עד היום הוא קיים ואיננו. בפעם הראשונה שהוזמנתי אליך, אל נפתולי ביתך, אחזה בי אימה אמיתית, משתקת. הפתח צר וחשוך, חשכה שאין מסתגלים אליה, ואין בה גם ניצוץ אחד של אור.
כך צריך לטפס ארבע קומות, כשהיד אוחזת ברעד במעקה הברזל המסתלסל, וכל פעם שהייתי מפנה גבי אל הקומה ופניי הקפואות נישאות מעלה, היה עובר בי רעד מהחשש מה יש מאחוריי. היו אלה קומות רחבות וגדולות, רצפותיהן מאוירות ותקרותיהן גבוהות, הדלתות בהן היו קטנות ותמיד נראו לי כדלתותיה של עליסה במאורת הארנב.
ועם זאת, ברגע שדלת הברזל הכבדה של הקומה הרביעית היתה נפתחת, היה האור מציף את הבניין, אור צהוב, חזק וחם, מפצה. חיכית לי באחת מהדירות הענקיות, השוממות. מיטתך היתה מזרן גדול על הרצפה, פיזרת נרות.
היית מבוגר ממני בשנתיים, ואני הייתי מאוהבת. מאותה התגפפות בחשכה לא יצא דבר, תשוקה היתה אז דבר נלמד, תמוה, זו היתה תחילת הדרך.
בהמשך נעניתי להצעתך וקיבלתי את אחת מאותן דירות ענקיות, בקומה הרביעית של הבניין המכושף. בבוקר היינו קמים עם השוק המתעורר מתחת לבית, עם צעקות הרוכלים והלהיט של התקופה "ונחיה, בעושר ובעוני, עד עצם היום הזה. ונחיה, ואת תהיי כמוני, כך או כך חיים על הקצה".
הגישה למיניות שונה לגמרי היום
לא חיינו על הקצה, אבל בדידות הנעורים היתה מורגשת. הייתי בת 19, וידעתי שרוחות הילדות הן שנושבות בחדרינו. אתה כבר היית בעל שם, יזם, יו"ר אגודה בגיל 21, הפקת אירועים בתל אביב בקיצים החמים. בחוץ היית מוכר, בטוח בעצמך, חי את החיים. בבית, באותה דירה שבה התגוררת, היית מרבה להסתגר.
אני בבדידותי, עם הדובי המרוט בידי האחת ובאחרת - דופקת על דלתך. ימים היית מתבצר בשתיקה זועפת, לא עונה, ורק אם ממש הייתי צועקת היית ניאות, קם, פותח את הדלת ומכניס אותי. חדרך, חדר ילדים, שננטש, ולא בבגרות, אלא באיבו.
כבר לא הייתי מאוהבת בך, הפכתי לחלק מהעיר והיו לי את ענייני, לך את עניינך. קינאת בחבריי וקינאתי בחבריך, היה בי ביטחון כי מתחת לכל המסכות יש בך משהו שאוהב אותי יותר, שזקוק לי כאן, בין עזובת החדרים.
היו לך בני זוג, שבאו והלכו. הרי הפגישה הראשונה שלנו היתה בבית האגודה בנחמני, כשקבוצת הנוער שיחקה משחקי מעגל ואנחנו במשרד הסגור התגפפנו על שולחן העבודה, מתנשקים ונהנים מהסוד. היום הסוד הזה לא נראה משהו בכלל. כל הגישה היום למיניות שונה ממה מכפי שהיתה בשנות ה-90.
אז, עד שבכלל התרחש כזה דבר, מפגשי נוער גאה, בעינינו זה היה סוד ענק, שבן ובת התנשקו באותו החדר ממש. טוב, זהותו של הבן כאן היא העניין, לא? אתה הרמת את הדגל, וכולם רצו אחריך. כולם, וגם אני. אני זוכרת בוקר אחד שהתעוררתי לקול צעקות אימים, איימת על המפקד של חברך בצבא שאם לא ישחרר אותו לקב"ן אתה "תרים לו את היחידה".
ככל שהתרחקנו, כך גברה קנאתנו
לא נרגעת, צרחת וצעקת, ואני התהפכתי במיטתי, שמתי את הכרית על הראש ואמרתי לעצמי, כולם יעברו, את תישארי. לא מתוך תשוקה, לא מתוך התאהבות, אלא כי חלקנו את הנעורים הללו, המיוזעים, הבודדים כל כך.
אתה גרת בבניין הזה מגיל 15, אני מגיל 19. בבדידות אלמונית, דורסנית, חלפו עונות וחברים, וככל שהתרחקנו, כך גברה הקנאה זה לזו, למרות שכבר היינו רק פרט שולי בחיי האחר.
אני זוכרת אותך מחולל בושות כשחבר טוב הגיע אליי, ואני אחר כך התפרצתי לחדרך בצעקות. שוב נהנינו מהסוד השטותי, שאפשר לך בעיקר קצת שקט, איזושהי הימלטות נקייה מהזהות הכה כבדה, כה מורכבת, בתוכה רקמת את חייך.
עברו הרבה שנים מאז, כמעט 15. אבל הזכרונות תמיד אפשרו לי לדעת מאיפה באתי, איך התעצבה בגרותי, מי היה שם לאוהבני, בין כל הזרים, תשוקות הנעורים, בין הסודות ובין המסכות. נראה לי היום שהיינו בית זה לזה, וחלקנו את זה במשך שנים.
טסת לניו יורק ואני טסתי לקריית שמונה, במשך חודשים התגוררו אחרים בדירותינו. כששבת לארץ, שכנעת אותי לשוב הביתה. אתה שבת לדירה שלך, אני לקחתי אחרת שהיתה פנויה מבין הארבע. היינו מעט יותר בוגרים, אתה בן 23 ואני בת 21.
שוב ניהלנו את חיינו ביחד ובנפרד, שבנו להתפתח בכיוונים אחרים לגמרי, אבל ידעתי את נפשך טוב יותר, רק שלא היה לי מה לעשות עם זה, טבעתי בעצמי בבעיותיי. קיבלנו הודעה שמפנים את הבניין הנטוש ההוא, שבמשך שנים לא היה יוצא ובא בו מלבד מסוממים שמרוחים על המדרגות, דווקא אותו מבין כל האחרים, מישהו החליט לקנות ולשפץ. היום הוא קיים, והוא איננו.
התפזרנו, כל אחד עבר לדירה אחרת. שמרנו לא שמרנו על קשר, החברות חמקה מידינו בתלאות הנעורים, בחדרי הסודות ובכובד בדידות שהיתה. ועדיין, היית לי אהבה ראשונה, גילוי תשוקה, היית חבר לשתוק איתו והיית מדליק לי את האור בלילה כשהייתי עולה במדרגות. חלקנו בית וארמון אחד, מכושף, שהיה בו כמעט הכל.
לפנייה לכתב/ת 
