שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שירת המקהלה נגד קצב צורמת
    מה היה קורה לוּ השופטים היו מזכים את קצב? כל אלו ששיבחו את מערכת הצדק היו הופכים את עורם, ותוקפים אותה בכל דרך

    מעולם לא אהדתי את משה קצב. תמיד הייתי סבור שעמדותיו הפוליטיות מגונות. היום שנבחר לכהן כנשיא המדינה נתפס בעיני כיום של קלון לכנסת, ולאו דווקא בשל מעשיו המיניים, שלא היו ידועים אז בציבור הרחב. ובכל זאת קשה לי להצטרף למקהלה החוגגת את קלונו ומריעה להרשעתו.

     

    משפטו של קצב נערך בדלתיים סגורות. הסתרת ההליך מן העין הציבורית נעשתה מסיבות מובנות, שאין צורך לפרטן. אך לדלתיים סגורות יש

     מחיר. המחיר הוא שהציבור אינו יודע מה התרחש מעבר למסך החשאיות. זאת הסיבה לנעילתן של הדלתיים - כדי שהציבור לא ידע.

     

    לכן הציבור, שנדחק החוצה, אינו יכול להעריך את מהימנות הראיות. אין הוא יכול לשפוט את שופטיו ולהיווכח כי לא היטו דין. אין הוא יכול להיות בטוח כי הקשיבו רק לקול מצפונם ולא שעו לקול ההמון. ייתכן שההתנהלות מעבר לדלתות הסוד הייתה מופתית. ייתכן. אך הדלתיים הסגורות השיגו את יעדן: אנו, שנדחקנו לעברן השני, פשוט איננו יודעים.

     

    יש משהו מגונה בכך שציבור רחב, שמסכת הראיות לא נגולה בפניו, הפגין מחוץ לבית המשפט, ושורר במקהלה, עוד לפני שבית המשפט אמר את דברו: "כל העם יודע - קצב הוא פושע!" פושע? ייתכן! אך מהיכן כל העם יודע זאת? הרי היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, שעה שניסה להגן בבג"ץ על עיסקת הטיעון "הרזה", הביע ספקות ביכולתו לבסס טיעון משכנע להרשעה על סמך הראיות שבידו.

     

    ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה סתם פטפט. ייתכן שניסה להגן על החלטה אומללה, שהתחלקה לו ברגע של חולשת הדעת, ושלא הייתה ראויה להגנה. ייתכן. אך גם, למען השם, ייתכן שלא. כלום אין זה תפקידה של מערכת הצדק לברר, ללא לחצים מבחוץ, מה מבין הגירסאות הסותרות היא הגירסה הנכונה? האם אנו, שאף אחת מגירסאות אלה לא הובאה לידיעתנו בשלמותה, יודעים טוב יותר ממי שאמור לבחון אותן תחת זכוכית מגדלת?

     

    ואם קצב היה מזוכה?

    משניתנה הכרעת הדין החלו הכל לזמר במקהלה - תמיד במקהלה - את אמונם במערכת הצדק. איזו מערכת משפט נפלאה יש לנו, החלו הכל מצקצקים, הרומסת שועים וגבירים באותו מכבש המיועד גם לפשוטי עם. קשקוש מקושקש. ה"אמון" במערכת הצדק הפך אצלנו, בעידודם הפעיל של פוליטיקאים קטנים, להיות תלוי בתוצאה, ובה בלבד.

     

    נתאר לעצמנו מה היה מתרחש אילו שופטי קצב היו מזכים אותו מכל אשמה. בו ברגע, כל המאמינים והמאמינות במערכת הצדק היו הופכים עורם, ומנאצים את מערכת הצדק בכל החרפות שבלקסיקון. סביר להניח שעדת בוחשים ובוחשות הייתה מלבה את האש, ובית המשפט היה הופך מוקד לשטנה ולבוז. וכל כך למה? כי הרי "כל העם יודע!". גם

     כי לא נחשפנו לראיות, "יודעים" אנחנו, ו"מבינים" אנחנו, היטב היטב, את תפקידו של בית המשפט: להתיישר עם ההסכמה הכללית, או להסתכן בהוקעה ובגינוי.

     

    צורם לי גם קול הצהלה אל מול מראהו המובס של קצב. מה שנכון לאיש האומלל הזה אחרי הרשעתו הוא קלון מצמית, חיים הרוסים, משפחה מוכה (על לא עוול בכפה) וחלום של מי שהיה פעם נער מצוקה וייחל לגדולות שנרמס במיץ של הזבל. מאחר שבית המשפט מצא את קצב, שהפך באחת לאזרח ק', אשם במעשים שיוחסו לו בכתב האישום, אינני חולק על הצורך להענישו, ברמת החומרה התואמת את פשעיו. אך איזו עילה יש לנו לפצוח במחול המחניים? האם לא עשינו כברת דרך כלשהי מאותם ימים אפלים שבהם הוצב הגרדום בחוצות העיר על מנת לשעשע את האספסוף? האם גם בעינינו דם ניגר ועצמות מרוסקות הם ההצגה הטובה ביותר בעיר?

     

    פרופסור אוריאל פרוקצ'יה הוא ראש תכנית התואר השני במשפטים במרכז הבינתחומי וחבר המרכז לחקר הרציונאליות באוניברסיטה העברית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קצב. מה קרה מאחורי הדלתיים הסגורות?
    צילום: טל כהן
    פרופ' אוריאל פרוקצ'יה
    מומלצים