שתף קטע נבחר

 
צילום: כיל יוחנן

לצחוק איתו. לא עליו

"ניסו לקחת אותו למקום נמוך. חשבו להפוך אותו לדמות פאתטית של פרסי קמצן וחרמן. אבל שילוח לא נתן להם". אבי שושן נפרד בחיוך ודמעה מיוסף שילוח, אחד מגדולי השחקנים של ישראל

מותו של יוסף שילוח מסמל סיומה של תקופה. שילוח היה יותר מעוד שחקן בנוף הקולנוע הישראלי. הוא ללא ספק היה ויישאר אחד מהשחקנים האהובים במדינה, שחקן שדורות שלמים גדלו עליו, שחקן יותר מאשר עוד בוגר בית ספר למשחק שמדקלם מילים מפיו. הוא היה ה-שחקן.

 

שילוח ב"אלכס חולה אהבה". לא עוד בוגר בית ספר למשחק

 

אי אפשר שלא לשמוע את הבשורות על מותו ולא להזיל דמעה. שילוח היה יותר מעוד דמות בסרטי בורקס. מצד אחד הוא הצליח להיות גם הדמות הכל-ישראלית, ומנגד היה גם ובעיקר העולה החדש מפרס, שהנציח את הסטראוטיפ העדתי. אבל יותר מכל סטיגמה, שילוח היה פשוט אדם מצחיק. וכשאדם מצחיק באמת, כבר לא רואים את צבע עורו או את המבטא שלו. רואים את האדם. ושילוח, היה אדם.

 

לא יפה הבלורית

מסרטי "אסקימו לימון" ועד ל"אלכס חולה אהבה", מ"ספיחס" ועד "חגיגה בסנוקר", ואפילו "לילסדה" המוערך, שילוח היה שם. מצחיק, נוגה, קלאמזי, עצוב. הדמות שלו היתה לרוב של מפסידן. דמות טראגית. הנצחת העולה החדש מפרס, זה המתוסכל מינית ובעיקר לא יוצלח שכלום לא הולך לו, בעוד שבמקרה של בנצי, יודל'ה ומומו, האשכנזים היפים מ"אסקימו לימון", או אלכס הצעיר ובהיר העור - תמיד שפר מזלם.

 

שילוח לצד גבי עמרני ב"משפחת צנעני". שחקן כובש ומרגש

 

ניסו לקחת אותו למקום נמוך. חשבו אולי להפוך אותו לדמות פאתטית של פרסי קמצן וחרמן. אבל שילוח לא נתן להם לשים אותו במשבצת של המזרחי הדפוק. הוא שיחק בצורה כה כובשת, מרגשת, אנושית ומלאת חמלה שלא יכולת להזדהות איתו, לאהוב אותו ובעיקר לצחוק איתו. לא עליו.

 

כתבות נוספות:

אבל שילוח היה גם קורבן של הקולנוע האשכנזי של שנות ה-70 וה-80, זה שסירב לראות בשחקן מזרחי אדם שאינו בהכרח עבריין או תחמן. הוא ידע שבחיים הוא לא יקבל את התפקיד של אותלו, או ראש משפחה מכובד, ולכן לקח בשתי ידיים כל תפקיד שקיבל, והציג דמויות בלתי נשכחות שעוד יישארו איתנו שנים רבות. מהרס"ר שמש ועד פארוק, ממשפטים כמו "אני אעשה ממך חצץ חצץ" וכלה ב"נכנס בי שד" ו"המשרוקית שלי עושה סופסוף".


מ"אני אעשה ממך חצץ" ועד "המשרוקית עושה סופסוף" (צילום: גיל יוחנן)

 

לא קל היה להיות שחקן מזרחי בעשורים הקודמים. את התפקידים הטובים של נערי הפוסטר הישראלים קיבלו אסי דיין ואורי זוהר תכולי העיניים, בעוד ששחקנים כמו שילוח ז"ל וזאב רווח יבדל"א נאלצו להתמודד עם השאריות, שלרוב גם היו של דמויות לא חיוביות.

אז הם הלכו מתוך תסכול וייסדו כאן את אחד הז'אנרים הכי מצליחים שידע הקולנוע הישראלי מעולם - ז'אנר סרטי הבורקס.

 

כפי שקורה כעת בז'אנר המוזיקה המזרחי, גם עליהם קוננו בזמנו שהם מוזילים את ערך הקולנוע. מבזים את האמנות. אבל הם צחקו, ודורות שלמים של צופים צחקו ביחד איתם. עם השנים, הז'אנר, באופן טבעי, חלף. סגנונות חדשים פרצו. אבל כבר אז, שחקנים כמו רווח ושילוח לא היו עוד צריכים להוכיח את עצמם ולומר "אני כאן", כי אותם - הם ידעו - אף אחד כבר לא ישכח, לעולם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שילוח ב"כיכר החלומות". בסוף, כולם ידעו שהוא כאן
לאתר ההטבות
מומלצים