שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פנטום האופרה הרוסית
    בין פרמיירות לצילומי די.וי.די וסיורים בחו"ל, קשה לתפוס את מאסטרו ולרי גרגייב. בראיון מיוחד, רגע לפני שיגיע לפסטיבל "קלאסי בים האדום", מספר המנצח האגדי למה בחר דווקא בישראל ואיך הויתור על לימודים במערב הפך אותו למי שהוא

    ערב השנה האזרחית החדשה. רחובות סנט פטרבורג מעוטרים בשלג כבד, עצי חג המולד מפוזרים בנדיבות ברחובות העיר ורבבות רגליים ממהרות בדרך לרכישת מתנות לחג לפני שיהיה מאוחר. מאחורי הקלעים של תיאטרון מרינסקי, סוער לא פחות.


    תיאטרון מרינסקי. מוסד שהוא היסטוריה חיה (צילום: Sergei Tyagin) 

     

    התיאטרון, שעל במתו החלו את דרכם כוכבי הבלט הרוסי אנה פבלובה, ניז'ינסקי, מריוס פטיפה, נורייב וברישניקוב ובו נולדו יצירות אופראיות מז'וריות מאת גלינקה, בורודין, רימסקי קורסקוב וצ'ייקובסקי, מעלה בימים אלה פרמיירה של האופרה "אטילה", מאת המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי. עונת האופרה בעיצומה, ובתיאטרון ההיסטורי של סנט פטרבורג מתוכננות עוד עשר פרמיירות ולא מעט סיורים בחו"ל. אחד מאלה יכלול עצירה קצרה של התזמורת והמקהלה של מרינסקי באילת, שם יחגגו השנה עשור לפסטיבל "קלאסי בים האדום", שייסד מנהל תיאטרון מרינסקי, המנצח ולרי גרגייב. לא מפתיע, אם כך, שלאף אחד במרינסקי אין זמן ליהנות מאווירת החג.


    הבמה עליה רקדו ניז'ינסקי, נורייב וברישניקוב (צילום: V. Baranovsky) 

     

    במרינסקי כולם מחכים למאסטרו גרגייב, מגדולי המנצחים בעולם. זה נכון לעיתונאים זרים שמחזרים על פתחו, לבמאים בתיאטראות מתחרים שמחפשים תעסוקה ולנגנים צעירים מהאקדמיה לאמנות בה הוא משמש דיקן. זה נכון גם למזכירות ולאסיסטנטים, לקצינת העיתונות המיואשת, למעצבי הבמה, התאורה, התלבושות, הזמרים, נגני התזמורת וצוות ההפקה של תקליטור ה-DVD החדש של מרינסקי, שמצטלם ונערך בימים אלה.

     


    גרגייב. עונה גם לתשובות שלא נשאלו (צילום: V. Baranovsky)

     

    גם זוכה פרס הגראמי האמריקני, המפיק האגדי ג'יימס מליסון, נע בחוסר מנוחה בחדר ההמתנה. הוא מגניב מדי כמה שניות מבט אל השעון ויודע שעוד שעתיים יעלה המסך על "אטילה" ובינתיים הזמן מתקצר והמלאכה מרובה. אם אלוהים עצמו היה נקלע במקרה לתיאטרון מרינסקי, סביר להניח שהיה נאלץ גם הוא לחכות למאסטרו.  

     

    גרגייב, 57, נמצא בכל מקום ובשום מקום בו זמנית. מפעם לפעם הוא חולף במסדרונות כמו צל, ז'קט החליפה על כתפו, סביבו המון אדם מזמזם, עיניו מתרוצצות והוא מקשיב ולא מקשיב. פניו עייפות, מבטו טרוד, שערו פרוע כתמיד. הוא נעצר ומתמתח. הפמליה שסביבו נעצרת באחת כשהוא חומק לתוך מעלית המעלימה אותו לאי שם. דקות ארוכות לאחר מכן, הוא שב ומופיע, הפעם מירכתי הבמה שעוד זמן קצר תקבץ אליה את נגני התזמורת והזמרים. הכל יכול לחכות, למעט המוזיקה. כך זה עובד.


    חזרות על צילומי "אטילה" גם בחצות (צילום: Natasha Razina) 

     

    השעון מראה חצות ועל במת התיאטרון היפהפה של מרינסקי, רחשה המערכה השנייה של "אטילה" פעם נוספת. נגני התזמורת, שסיימו רק לפני שעתיים לנגן בשלמותה, מול קהל מהופנט, את האופרה, שבו והתיישבו במקומותיהם כי המאסטרו לא היה מרוצה מהסאונד של ההקלטה הערב. אף אחד מהם לא חשב אפילו למחות או להתקשר ליו"ר האיגוד. במקום שבו המוזיקה מולכת, המנצח הוא הסמכות העליונה.

     

    כשהוא יורד סופסוף מפודיום המנצחים, גרגייב משחרר עניבה. השעון כבר מורה 01:00 לפנות בוקר. המאסטרו עייף אבל היום עוד רחוק מלהיגמר. הוא מבחין בי בזווית העין, תשע שעות לאחר זמן הראיון שנקבע לנו, נעצר לרגע ואומר: "אה, ישראל, כן, ארץ חמה. ראית כמה שלג יורד פה?" ושוב נעלם, כאילו היה בעצמו הפנטום של האופרה.  

     

     

    למחרת, אחרי שעות ארוכות של המתנה, דקות ספורות לפני שהחזרה לקונצרט הערב מתחילה באולם הקונצרטים החדש של מרינסקי, הממוקם לא הרחק מבית האופרה, אצבעו השלופה של המאסטרו קוראת לי להיכנס לחדרו. "רצית לדבר על אילת, כן?", הוא שואל ואומר: "בואי!". 

     

    בחדרו המרווח, הוא מתיישב על כיסאו ומעלעל בעיתון מבלי לקרוא בו. "נדמה שכל העולם רוצה חתיכה ממך, מאסטרו, איך אתה מצליח לשמור על פוקוס?", אני שואלת. אצבעותיו מפסיקות את העלעול האוטומטי, עיניו נעצמות ופיו עונה, אוטומטית גם כן: "ובכן, זה פשוט מאוד. יש לנו כמובן אנסמבל ענק של רקדנים, מקהלה, תזמורת גדולה, במה מרכזית, אולם קונצרטים שהוא מהטובים בעולם מבחינה אקוסטית, כך שהמבצע הזה גדול. זה מקום בעל מסורת ארוכת שנים. אחרי הכל, את יודעת, על הבמה הזו נוצרו בלטים, אופרות ויצירות תזמורתיות רבות. פה נולדו הפקות מפורסמות כמו 'אגם הברבורים' , 'היפהפיה הנמה' וכמובן 'בוריס גודונוב'. מלחינים גדולים כמו וגנר, ורדי ומאהלר, דביוסי ושטראוס זכו לביקורים בלתי נשכחים על הבמה הזו".


    בסוף הופעה באילת. האם יבנו שם אי פעם אולם? (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    למאסטרו יש לא מעט תשובות-אוטומט מקופלות במגרות ראשו לשאלות שעיתונאים לא בהכרח שואלים אותו. הוא עייף. סבלנותו קצרה ומאחורי הדלת הסגורה של משרדו, מתחילים הנגנים לכוון כלים. "יש לי המון עבודה", הוא אומר ומחליף נושא. "ביקרנו פעמים רבות בישראל", הוא ממשיך, "את חושבת שיבנו אי פעם באילת אולם קונצרטים? אני לא יודע.  מגוחך אפילו לדבר על זה. זה מוזר, כשאני אומר שמשהו יקרה, הוא בדרך כלל קורה. אני לא מחכה לדברים שיקרו מאליהם".

     

    היית יכול לבחור בכל מקום נתון על הפלנטה. למה ישראל?

     

    "פשוט מאוד: בינואר, ביקור בים האדום הוא קצת כמו חופשה, גם אם שלושה ימים זה אולי לא מספיק. הסיבה העיקרית והמשמעותית ביותר, היא שהקהל תמיד מגיע. הקהל הישראלי מעוניין ויש אווירה מיוחדת בהאנגר. יש כל מיני תזמורות שחושבות שזה לא בשבילן לנגן במקומות מוזרים, אבל אני חושב שאנחנו גדולים מספיק כדי לאפשר לעצמנו פשוט לנגן מול קהל שמעוניין לשמוע. אנחנו שם, אם הקהל שם".

     

    אז תזמורת בית האופרה של סנט פטרבורג לא נגועה בסנוביזם.

     

    "לא. וכיוון שאני מחליט, גם לא תהיה. במקרה שלי זה לא כל כך מפתיע, אני אוהב לנגן בערים קטנטנות וזה מאוד טבעי".

     

    אגדה שהיתה באמת

    למרות שגרגייב נתפש ומזוהה כמי שהחזיר למרכז הבמה במערב את הדרת הכבוד למלחינים הרוסים הגדולים של המאה ה-20, במרכז תכניית הפסטיבל באילת יש לא מעט יצירות של מלחינים אירופיים, כמו הרקוויאם של ורדי, כרמינה בורנה של קארל אורף והתחייה של מאהלר. קונצרט אחד בלבד, בהשתתפות מקהלת בית האופרה מרינסקי ובניצוחו של אנדרי פטרנקו, יוקדש ליצירותיהם של רחמנינוב, בורודין וצ'ייקובסקי. "הרפרטואר בעיני מעניין", אומר גרגייב, "אני משוכנע שהקהל ייהנה".

     

    אצבעות ידיו טופפות על השולחן, לקצב הצלילים שנשמעים מחוץ לחדר. אני שואלת על אגדה שנהוג לספר על הצעה שנשלחה לו מהמערב, זמן קצר לאחר שזכה בתחרות הניצוח היוקרתית על שם פון קאראיין. על פי האגדה, המאסטרו האגדי, שניצח על הפילהרמונית של ברלין יותר משלושה עשורים, הזמין את גרגייב הצעיר לשמש לו כאסיסטנט, אך מכתב ההזמנה הלך לאיבוד בחדרי הדואר של הממשל הסובייטי. "המכתב לא נשלח אליי, אלא למשרד התרבות הסובייטי", אומר גרגייב, "הם דיברו איתי והבהירו לי את עמדתם. מובן שקאראיין היה דמות אגדית ואני זוכר שבשיחה עם נציג המשרד נשאלתי לשם מה אני צריך לנסוע לברלין, כשפה יש לנו את מרבינסקי, שנחשב למנצח ענק".

     

    "נאמר לי שאסיים את לימודיי ואפלס את דרכי לאט פה.

    במשפט די נבואי, אמר לי נציג המשרד, שיום יבוא ואולי אהפוך למנהל של אחד מבתי האופרה הגדולים, אולי אפילו הקירוב", צוחק גרגייב וממשיך, "הוא אמר שאחשוב על זה שוב. בתקופה ההיא של המשטר הסובייטי, ברגע שאמרו לך 'תחשוב!', הכוונה היתה שאין לך ממילא ברירה. הבהירו לי היטב שהם לא רוצים שאצא למערב. צריך לזכור, זו היתה התקופה שבה ברישניקוב ערק למערב ורוסטרופוביץ עזב. היו יותר מדי מקרים שאיימו לפגוע בתדמית שלהם".

     

    אבל רצית לעזוב?

     

    "לעולם לא הייתי עושה את זה. אמא שלי חיה פה. אבל הם היו זהירים"

     

    אתה חושב לפעמים איך היה זורם מסלול חייך לו היית מחליט אחרת?

     

    "החיים שלי טובים בהרבה בדרך שבה הם נסללו. קשים, אבל טובים יותר. אולי הייתי אדם מאושר יותר אבל אני זקוק לעבודה היומיומית שנובעת מבפנים. צמחתי מלמטה, טיפסתי בעבודה קשה וזה הפך אותי לאדם טוב יותר. מנצח צריך שתהיה לו יכולת מנהיגות ואם אין בך את זה, יהיה לך קשה להתגבר על תזמורת".

     

    דיברת על מנהיגות. האם תזמורת זו דמוקרטיה או מונרכיה?

     

    "אין מונרכיה פה או בשום בית אופרה אחר. מערכת היחסים טובה, גם אם אני לא אוהב חלק מהביצועים ובתוך זה אני כולל גם ביצועים שלי, כמובן. אבל לעולם לא אתנהג באופן ברוטאלי או כמנהיג יחיד. התזמורת הזו יכולה לעבוד שבע שעות או  יותר. אין לנו איגודים שמתערבים, אבל הם יכולים לבוא אליי ולדבר על קשיים ואנחנו מקבלים החלטות ביחד. זה לעולם לא נעשה בכפייה כי הכוח הגדול של מרינסקי הוא האנשים שלה. תזמורות הולכות ובאות אבל זה מרינסקי וזה הכוח של מרינסקי ואיתי יש להם גם הגנה, לא מישהו שהולך נגדם".

     

    אז אתה ראשון בין שווים?

    "אני אומר שהאחריות שלי גדולה יותר. הם לא צריכים לדאוג לדבר, הדאגות הן שלי. אנחנו בונים כעת בית אופרה נוסף, שייפתח בשנת 2012 וזה בא עם אחריות גדולה. אני משוכנע שיהיה לנו בקרוב קומפלקס תרבות מהמשמעותיים ביותר בעולם. את מוזמנת לבקר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים