שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הטרגדיה של המחסור באיברים להשתלה
    הכלל הנהוג בישראל כיום הינו כי אין לקצור איברים מן המת ללא רשות מפורשת. במדינות אחרות בעולם מותר לקחת איברים להשתלה, אלא אם הדבר נאסר במפורש. קיימים הבדלים עצומים באחוז ההשתלות בין המדינות בשתי הקבוצות

    נסיבות מותו בטרם עת של כדורגלן העבר אבי כהן מעוררות מחדש את השאלה הרגישה של תרומת איברים מן המת. המנוח היה מצוייד בכרטיס אדי, המתיר להשתמש באיבריו לאחר מותו, ואף החתים אחרים על כרטיס זה. אך לבקשת משפחתו ובעצת רבניה משאלתו הידועה והברורה לא התגשמה. אין בדעתנו לדון כאן בשאלה מי קובע מבחינה משפטית - רצונו של הנפטר או של בני משפחתו. באנו כאן רק להציע דרך מעשית להגברת ההיצע של איברים מן המת בישראל.

     

    בישראל שיעורי ההסכמה לתרומת איברים, הן בקרב אנשים חיים והן בקרב קרוביהם של נפטרים, נמוכים ביותר. כתוצאה מכך

     הביקוש לאיברים להשתלה עולה בהרבה על ההיצע, כשבעלי המזל משיגים איברים מחו"ל או בחו"ל. חסרי המזל משלמים בחייהם.

     

    הכלל הנהוג בישראל כיום הינו כי אין לקצור איברים מן המת ללא רשות מפורשת. לעומתנו יש מדינות שבהן הכלל הוא הפוך: מותר לקצור איברים מן המת, אלא אם הדבר נאסר במפורש. גם פה וגם שם עומדת לכל אדם אפשרות הבחירה, כשההבדל הוא בברירת המחדל. ברירת המחדל היא שקובעת מה הדין כשהנפטר לא הביע מעולם את העדפתו - האם מסיקים מכך איסור במשתמע (כמו אצלנו) או הסכמה במשתמע.

     

    לכאורה, לא צריך היה להיות הבדל גדול בשיעורי התרומה בין מדינות שונות, רק על פי ניסוחה של ברירת המחדל. אך העובדות המחקריות מוכיחות אחרת לגמרי. ניקח, לשם השוואה, כמה ארצות אירופאיות בעלות ברירות מחדל שונות. בשבדיה, שבה ברירת המחדל מאפשרת קצירת איברים מן המת, ההסכמה המשתמעת היא 86%, בעוד שבדנמרק, שבה ברירת המחדל הפוכה אחוז ההסכמה הוא 4% בלבד. שיעור ההסכמה בבלגיה הוא 98%, לעומת 28% בלבד בהולנד השכנה. השיעור קרוב ל-100% באוסטריה, לעומת 12% בלבד בגרמניה. גם בצרפת ההסכמה היא כמעט 100%, לעומת 17% בבריטניה. מספרים דומים מוצאים גם בארצות אחרות.

     

    בני אדם משלמים את המחיר

    מעניין לציין שדבקות יתר של מרבית הבריות בברירת המחדל היא תופעה כללית, שאיננה מצטמצמת כלל ועיקר למקרה של קצירת איברים מן המת. כך, למשל, כאשר מוגשת תובענה ייצוגית בשם מספר גדול של תובעים, ניתן לקבוע כלל לפיו כל מי שאינו מצטרף לתובענה איננו נחשב לצד בה. לעומת זאת, ניתן לקבוע כלל לפיו כל מי שאינו מסיר את שמו מן הרשימה נחשב לצד בתובענה. הכלל השני גורר מספר גדול בהרבה של מצטרפים.

     

    גם במעבדת המחקר, שם ניתן לשלוט בכל ההבדלים בין שתי קבוצות נבדקים, מתקבלות אותן תוצאות. כך, למשל, לקבוצת נבדקים ניתנה בחירה בין חפיסת שוקולד או ספל. מחצית מהנבדקים קיבלו שוקולד שאותו יכלו להחליף בספל. המחצית השנייה קיבלו ספל שאותו יכלו להחליף בשוקולד. כל הנבדקים בחנו הן את חפיסות השוקולד והן את הספלים, וראו זה פלא, כ-90% מכלל הנבדקים בכל אחת משתי הקבוצות הלכו בסופו של דבר הביתה עם מה שקיבלו מלכתחילה.

     

    ממצאים אלה מספקים תשתית מדעית מוצקה לניבוי, ששינוי ברירת המחדל בארץ יביא לעלייה דרמטית בהיצע האיברים לתרומה, מבלי לשלול מאף אחד שרוצה בכך את הזכות לבטא מפורשות את העדפותיו בנדון, ואפילו בלי מאמצי הסברה לטובת תרומת איברים. התנגדות לשינוי ברירת המחדל יכולה לכאורה להישען על הטענה שאין זה ראוי להניח לברירת מחדל להכריע את הכף בסוגיה כה רגישה.

     

    אך כמובן המצב הנוהג כרגע הוא בדיוק כזה שבו ברירת מחדל מכריעה את הכף. אך גם למי שסוברים

     שיש לכבד רק רצונות שהובעו במפורש, אפשר להציע שינוי במדיניות הנוהגת שישפר את היצע האיברים להשתלה בארץ, על-ידי כך שכל אדם יחוייב לבחור מפורשות אם ברצונו או ברצונה לתרום איברים לאחר המוות - "הן או "לאו".

     

    המצב הנוהג כיום הוא הגרוע ביותר להגדלת היצע האיברים לתרומה. ניתן לחשוד במי שמתנגדים לכל שינוי בו שגם הם שבויים בהטיית ברירת-המחדל - "נישאר עם מה שיש", למרות שמחיר המלכודת הזו נמדד בחיי אדם.

     

    מיה בר הלל היא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה וחברת המרכז לרציונאליות באוניברסיטה העברית. פרופ' אוריאל פרוקצ'יה הוא ראש התוכנית לתואר שני במשפטים במרכז הבינתחומי וחבר המרכז לרציונאליות באוניברסיטה העברית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרטיס אדי. מציל חיים
    פרופ' מיה בר הלל
    פרופ' אוריאל פרוקצ'יה
    מומלצים