זה לא הוא, זה אתם

לא שזה הביא אותי לאיזשהו מקום בחיים, אבל יש לי דעה מוצקה על כללי ההתנהגות: "באין דבר אחר", אני חוזרת ומשננת לחברותיי, "גם הקול זה משהו". למה הכוונה? הכוונה, לדוגמה, היא לבחורה שבחור אינו מעוניין בה והדבר ניכר בהתנהגותו. ראוי לה לאותה בחורה לזנוח את אותו בחור מיד, ולפתח רומן מפתח (זה שמיד מקבלים בו מפתח לדירת הבחור) עם בחור שווה ממנו.

אבל לעיתים, הדבר הכי קול לעשות הוא לא להיות קול. בשבוע שעבר התבשר פבלו רוזנברג שקשת, טמירה ירדני והפקת "כוכב נולד" לא מעוניינים יותר בו ובשירותי השיפוט שלו. ולא רק בו, אלא גם בגל אוחובסקי ובדנה אינטרנשיונל. אוחובסקי ירד למחתרת, המנהל האישי של דנה הודיע שהיא עסוקה ולכן לא תוכל להשתתף בעונה הבאה ורק פבלו אמר את האמת. וכך אמר: "כן, אני מתבאס, אני לא אגיד לכם שלא. נהניתי מזה ואני עצוב שהם לא רצו בי יותר, אני לא אחרטט אתכם עכשיו עם 'עובד על אלבום חדש'". התגובה של רוזנברג הייתה כה יוצאת דופן בעולם התקשורת של היום שהיא הכניעה לגמרי גם את מי שלא היה מאוהביו המושבעים, כמוני, למשל. הכנות בה הודה שהתבאס ושזרקו אותו, הכי זרקו אותו, הייתה פשוט מקסימה. בעיניי, ואני בטוחה שבעיני עוד הרבה אנשים, זה היה רגע נדיר של כנות ממי שמסומן כבנאדם, או כמו שאומרים אצלנו - "מענטש".

מהצד השני של המטבע נמצא קובי פרץ, שכשהודח מ"רוקדים עם כוכבים" לא יכול היה לקבל זאת כפשוטו. הוא דיבר על ונדטה אישית של חנה לסלאו (אותה כינה בהמה) וצוות השופטים, האשים את הרשת הסלולרית ואת הפקת התוכנית בתקלות בקבלת האסמסים, ולא היה חסר הרבה כדי שיאשים את משה פרץ, שהופיע באותו ערב בקיסריה ולכן המעריצים המשותפים לא יכלו לסמס.

גם כשלא רוצים אותך אתה עדיין יכול לצאת מזה קול. להודות שזרקו אותך זו לא בושה. להפך, אלו המדרגות לג'וב הבא שלך.