שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    גוּד קופולה, בד קופולה

    הדעות לגבי יצירתה הקולנועית של סופיה קופולה חלוקות: המפרגנים חושבים שהיא מביאה מבט מרענן על המצב האנושי, המבקרים חושבים שזה לא עובד אם אין עלילה. לרגל יציאת סרטה "אי שם", קווים לדמותה של במאית שנויה במחלוקת

    השבוע יצא לאקרנים "אי שם", סרטה החדש וזוכה פרס ונציה של סופיה קופולה. האשה שהוכיחה שהיא כבר מזמן לא רק הבת-של, כבר בת 39 והספיקה לזכות באוסקר על תסריט ל"אבודים לטוקיו", ולהיות האישה השלישית שהיתה מועמדת לאוסקר על בימוי. מה יש בה בקופולה, שמצד אחד מעורר תשואות ופרסים, ומצד שני מקומם לא מעט צופים ומבקרים?

     

    את הופעתה הקולנועית הראשונה עשתה קופולה בתור התינוק בסצנת ההטבלה ב"הסנדק" הראשון בבימויו של אביה פרנסיס פורד קופולה, ולאחר מכן שיחקה גם בשני הסרטים הבאים בטרילוגיה. כשגדלה המשיכה לשחק, אך קיבלה את עיקר התהודה מהסרטים שביימה. בין לבין הספיקה להתחתן ולהתגרש מספייק ג'ונז, ולנהל מערכת יחסים עם קוונטין טרנטינו (מה שהעלה חשד כשזה העניק לה את פרס אריה הזהב כראש חבר השופטים).

     

    קופולה פרצה לתודעה עם סרטה הראשון "חמש ילדות יפות" ("The Virgin Suicides") ב-1999 - עיבוד לרומן של ג'פרי יוג'נידס.

    הרמיזה לדבר התאבדות חמש האחיות - לוקס (קירסטן דאנסט) תרזה (לסלי היימן), מרי (איי.ג'יי. קוק), בוני (צ'לסי סוויין) וססיליה ליסבון (האנה אר. הול) - מכתיבה את חוויית הצפייה מהתחלה. ההבטחה לאירוע טראגי מחזיקה מתח עמום שכרסם באווירה החלומית, האיטית, השלווה לכאורה.

     

    הפאסיביות של הבנות, חוסר היכולת שלהן למרוד ממש מול ההתעללות הלא מפורשת של ההורים השמרניים (ג'יימס וודס וקתלין טרנר), מובאת מנקודת מבטם של הנערים בבית השכן, שמתקשרים עם הבנות לרוב בעזרת תיווך כלשהו. באופן בו קל לצופים להזדהות עימם, הם בעיקר עוקבים אחריהן וכמעט לא מדברים איתן ישירות. נקודת המבט הזו מאפשרת לחוסר הבהירות, לגבי מה באמת קורה בבית בו המסוגר, להיות מתקבלת על הדעת עבור הצופה.

     

    "חמש ילדות יפות". סוף רע

     

    ההבטחה למוות, הבחירה החופשית היחידה שמתבצעת עד תומה מבחינת הנערות, מסייעת את צליחת הסרט - לא משנה מה, בטוח יקרה משהו רע בסוף. וכשהסוף מגיע הוא אכן יפה מנשוא, כולל היכולת של קופולה להעניק למראה של גזים דוחים שמציפים את השכונה כולה גוון אסתטי, כמו הסרט כולו והמציאות של הנערות - משהו שחונק אותך בעדינות עד שלפני שהספקת לשים לב, אין לך אפשרות לנשום יותר.

     

    סיפור בלי סיפור

    יתרון הסרט הראשון בא בעוכריהם של שני סרטיה הבאים: "אבודים בטוקיו" (2003) ו"מארי אנטואנט" (2006). ב"אבודים בטוקיו" שוב לוהקה בחורה יפה ועדינה, הפעם סקרלט ג'והנסון לפני שהפכה לסמל מין מתפרץ, לגלם דמות שחשה שאין לה שליטה על חייה הצעירים. הניכור הפעם לא מגיע רק מבפנים, אלא מוגבר מבחוץ, על ידי העיר העצומה.

     

    ביל מארי, שקופולה סיפרה שכתבה את התסריט במיוחד בשבילו (ועם פתחים רבים לאלתור, שחביבים על השחקן) מגלם דמות נרגנת, שמזכירה את מי שאנו כצופים מניחים שהוא במציאות: בודד, לא זוהר במיוחד ובעיקר בדיכאון. יחסי הספק אב ובת, ספק בעלי מתח מיני, שמתפתחים בין השניים מייצרים עניין כלשהו, אבל המעקב אחריהם לא מוביל לשום מקום.

     

    נכון, לא כל סרט חייב להסתיים בפיצוץ, התאבדות או חתונה, אבל הדכדוך שב"אבודים בטוקיו" גורם לסרט ללכת קצת לאיבוד. הסרט שצולם בתקציב זעום (4 מיליון דולרים) וב-27 ימי צילומים בלבד מייצר תמונה אינטימית בין שני זרים בעולם מנוכר, אבל הקיפאון שבה לא מצליח לחמם את הצופים. אלו נותרים עם שוטים יפים, אסתטיקה ותאור מדויק למדי של מצב אנושי, אבל בלי נקודת אחיזה. יכול בהחלט להיות שזו המטרה, אבל הדרך מייגעת.

     

     

    ב"מארי אנטואנט", שזכה באוסקר מוצדק על עיצוב תלבושות, קופולה הלכה צעד נוסף קדימה עם החופש היצירתי שלה, לשמחת מוקיריה ולאכזבה נוספת למאוכזביה. הסרט שמספר את קורותיה של המלכה הצרפתייה (האוסטרית במקור) מתחילת המלוכה עד גירושה מוורסאי נראה קצת כמו משובת נעורים של קופולה ודאנסט. הסרט נפתח בקריצה של דאנסט שמישירה מבט בחיוך אל המצלמה, וההמשך מתנהל כולו כמו מסיבה אחת גדולה, עם המון שוטים יפים, עיצוב אסתטי מוקפד לעילא, ובלי יותר מדי סיפור.

     

    הפעם, הידיעה שסופה של גברת "אם אין קמח תאכלו עוגות", שתסרוקתה מעוצבת כמו עוגת סברינה מוקצפת, יהיה בעריפת ראשה על ידי ההמון הזועם, לא מייצרת כל מתח. יש כאן ניסיון יפה, לפחות מבחינה ויזואלית, להציג חיי יומיום, מעין פורטרט קולנועי, שמערבב את דרך החשיבה והתפיסה של ימינו (שבאה לידי ביטוי בפס קול עדכני במכוון) עם האישיות האגדתית, בלי לייצר דרמות תסריטאיות שבלוניות. לא בטוח שזה עושה חסד עם הסרט.

     

    הטיפול במוזיקה מדגיש את השינוי שנעשה כאן. קופולה הבליטה את המוזיקה בעיקר בסצנות ספציפיות: שמיעת התקליטים דרך הטלפון כשהנערים מתקשרים עם הנערות ב"חמש ילדות", סצנות עם הזמרת בבר, ולאחר מכן הסצנה הארוכה בקריוקי ב"אבודים בטוקיו". ערבוב סגנוני מלא גיחוך, אך בלי יכולת אמיתית לגשר על הפער ביניהן.

     

    מארי אנטואנט מאזינה לניו ווייב?

     

    ב"מארי אנטואנט" קרה משהו אחר. הסרט מלא בשירים חדשים וקלאסיקות ניו-ווייב משנות ה-80, שפזורים גם בסצנת הנשף, אך בעוד קטעים רבים אחרים בסרט. הניגוד בין התקופתיות הנאמנה למקור, מול המוזיקה, גורמת לסרט כולו להיראות כמו תפאורה מצועצעת (שמזכירה קליפים משנות ה-80 במופרכות שלה) לקליפ אחד ארוך.

     

    קליפ באורך מלא

    לראות קליפ לשירים אהובים אינה חוויה לא מהנה בהכרח, במיוחד אם דאנסט מקפצת ביניהם, אוכלת קציפות ומודדת כובעים ונעליים. אבל הדקדנטיות שמועברת מהמסך ודרך המוזיקה לא מצליחה, וכנראה גם לא מנסה, לייצר סיפור. שום דבר לא באמת קורה כאן חוץ מהעברת תחושה ויופי. השאלה היא האם אלו מספיקים כדי להיות קולנוע טוב, והתשובה נמצאת כרגיל בעיניו של המתבונן.

     

    יש שיטענו שכל החן של קופולה הוא שהיא נשארת נאמנה לנושאים המעניינים אותה, אך לא כולם יכולים ליהנות מסרט שמהווה בעיקר הרהור על סיפור ועל מצב אנושי, במקום סיפור של ממש.


    קופולה עם דאנסט בפסטיבל קאן. חברות טובות (צילום: AP)

     

    הנושא של "אי שם" החדש, מחזק את התחושה שקופולה פונה לקולנוע שעוסק באופן בו אנו תופסים ייצוגים.

    גם אם הם מתעסקים בנקודות ספציפיות, סרטיה מעבירים רעיון כללי, במיוחד בשני האחרונים: נהנתנות של מלכה תמימה אך דקדנטית וכוכב הוליוודי, שנדמה שמבחינת קופולה הם היינו הך - רעיונות. ייצוג של משהו שהיא מנסה להעביר את מהותו על ידי המדיום הקולנועי.

     

    הניסיון הזה שכאמור מרוקן אותם מתוכן נרטיבי, הופך את קופולה לטעם נרכש, ובימינו, המוצפים בדימויים מתחלפים, לא לכולם יש סבלנות לכך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קופולה. לא רק הבת של
    צילום: AFP
    לאתר ההטבות
    מומלצים