הבטחתם יונה
מסע במנהרת הזמן אל סמל ניו-יורקי של ממש: מירוצי יונים. כן, כן, מה ששמעתם
מסיבות השנה החדשה לא מעניינות אותם. למרות שהיא התקווה קלושה לניצחון בפרס הגדול, השנה הבאה היא צעד נוסף לעבר ההכחדות הוודאית. "כל שנה עוד כמה מהמטיסים הותיקים מתים", רוטן ג'ו, מבלי לשלוף את הסיגר מפיו, "ואנשים צעירים לא מצטרפים. אין בזה כסף וזה המון עבודה. עוד 10-20 שנה מעכשיו, הספורט הזה ייעלם לגמרי". ג'ו מוסטו, בן 69, טכנאי ביולרים לשעבר, הוא מזכיר מועדון מירוצי היונים של הברונקס.
מירוצי יונים הם מסורת שעוברת מדור לדור כבר יותר ממאה שנה, בקרב קבוצה קטנה אך מסורה של מגדלים. הספורט, שכונה "מירוצי הסוסים של העניים", זכה להכרה מסוימת בשנות החמישים: סצינות עם מרלון ברנדו בלול היונים שלו בסרט "על קו המים" הנציחו את הספורט כסמל מעמד הפועלים האמריקאי בניו יורק. היום בודדים בעיר מודעים לקיומו.
ג'ו גילה את מירוצי היונים לפני 36 שנה, כשראה חבורה של גברים משחקים קלפים מחוץ למועדון. "שאלתי אותם אם אני יכול להצטרף, והם ענו שהמשחק פתוח רק לחברי המועדון. אז הצטרפתי". "אני זוכר את זה", צוחק גי'ם ומדליק סיגריה משלו ,"הפסדתי לך את יונות ההרבעה שלי, וככה התחלת את הלהקה שלך".
רק יונות שליח גזעיות, מהזן ששימש לתקשורת במלחמת העולם הראשונה, מתאימות לתחרויות. הן גדולות יותר, חזקות יותר ומסוגלות לחצות אוקיינוסים בכדי לשוב הביתה. על היכולת הזו מתבססים המירוצים: המתחרים זורקים את היונים לאוויר במרחק מאות קילומטרים מהלול בו נולדו, והראשונה שמגיעה הביתה היא המנצחת.
קשה באימונים. היונים נחות (צילום: אורלי סנטו)
אבל איך הן מוצאות את הדרך חזרה?
"אימונים. הן חיות בלול הזה מהביצה עד הקבר. כשהן רק לומדות לעוף, אנחנו נותנים להן לעשות סיבוב סביב לבלוק. כשהן מתבגרות, לוקחים אותן פעם בשבוע באוטו לרובעים אחרים ונותנים להן למצוא את הדרך חזרה לבד,כל שבוע רחוק יותר. אלו שלא נהרגו או הלכו לאיבוד בדרך מוכנות להתחרות כעבור שנה".
נשמע כמו עבודה קשה, ושברון לב. מה יוצא לך מזה?
"כספית? כלום. להפך. אוכל, חיסונים, וויטמנים, דלק לאוטו, טבעות זיהוי לרגליים – כל זה עולה לי בממוצע 150 דולר בשבוע".
הישרדות המועדון, הוא מסביר, תלויה במירוצים: חלק מכספי הזכיה מוחזר לקופה המשותפת. הפרס הראשון בתחרות הגדולה של השנה - 50,000 דולר - מספיק כדי להחזיק את הראש מעל המים עוד כמה שנים. אבל בכל שנה יש פחות מתחרים. "בקרוב, אם מספר המשתתפים ימשיך לרדת, לא ישתלם לאף אחד לקיים מירוץ", אומר ג'ו. המחשבה הזו מעציבה מאוד את השניים, ולחרדתי הם מדליקים עוד סיגריה.
המסורת גוועת בשקט כבר שנים, אבל ב-2008 קרה משהו מפתיע. המפיקה והבמאית אנני הרינגר מנשיונל ג'אגרפיק נתקלה בג'ו, וזיהתה בו מיד "הזדדמנות לתעד שריד מניו-יורק האמיתית". ג'ו הפך להיות הדמות הראשית בסרט התיעודי שלה, "משחקי היונים", שהוקרן לראשונה בסוף אוקטובר. דרך אנני גילה אותו גם המתאגרף לשעבר מייק טייסון, היום מנחה בערוץ "אנימל פלנט" , ועשה איתו תכנית סביב הנושא "חיות עירוניות", שתוקרן במרץ. אני הגעתי אליו דרך קליפ ביו-טיוב; בלוגים מקומיים כבר החלו להתקשר.
