שתף קטע נבחר

הסתכלתי עליו וחשבתי: וואו, רוצה להכיר אותו

אני דיברתי בספרדית והוא ענה לי באנגלית, כל אחד מנסה לתרגל את השפה החלשה שלו, כדי לנסות להסביר דברים שגם בשפה הראשונה שלי המילים בכלל לא מספיקות לבטא

הכל התחיל כשהוא סיפר לי שהוא מכר את החד-אופן שלו, יש לו מופע רחוב שמשלב ליצנות עם בובות מריונטה, כל המשפחה שלו עוסקת בזה מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא הגיע לסאן קריסטובל כדי לנסות פה בובה חדשה שעדיין לא השתמש בה. הבנאדם שהיה אמור לשלם לו, לא הביא לו את הסכום שהבטיח, לכן הוא היה צריך למכור חלק מהרכוש שלו כדי שיוכל לנסוע למקסיקו סיטי.

 

 

הוא גר שעה נסיעה ממקסיקו סיטי, וכדי לחזור הביתה הוא מתכנן לעשות שם מופע רחוב עם הבובה החדשה. בעזרת הכסף שירוויח במופע, יוכל לחזור הביתה.אין כאן סיפור של מישהו שצריך או רוצה יותר כסף, פשוט אין לו שום שאיפה שהיא להחזיק בו יותר ממה שהוא צריך כדי לעבור ממקום למקום ולהופיע, הדבר שהוא הכי אוהב לעשות.

 

האמת ששמתי לב אליו כבר לפני שעלינו לאוטובוס. זו היתה נסיעת אוטובוס מסן קריסטובל למקסיקו סיטי, שאורכת כ-14 שעות. הוא היה האדם הצבעוני ביותר שראיתי, כל נעל שלו היתה בצבע אחר, ועל התיק שלו היו תלויות זוג לא תואם ומשלים לנעליים שנעל. הוא חבש שני כובעים זה על גבי זה, והיה לו כובע נוסף של ליצן מצמר תלוי על שרשרת שחורה שענד על הצוואר. אני פשוט הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי - וואו. אני רוצה להכיר אותו.

 

אני לא מצליחה להבין, מי זה ששולח לי את כל האנשים האלה? ולמה זה תמיד בעיתוי כל כך מושלם, כמו באיזה סרט הוליוודי צפוי?

 

דיברנו על אלכימיה, על אבן החכמים, על מהות החיים

הוא התיישב לידי, אני דיברתי בספרדית והוא ענה לי באנגלית, כל אחד מנסה לתרגל את השפה החלשה שלו, כדי לנסות להסביר דברים שגם בשפה הראשונה שלי המילים בכלל לא מספיקות לבטא. דיברנו על אלכימיה, על אבן החכמים, על מהות החיים, על עוד כל מיני דברים שגדולים הרבה יותר מאיתנו. על זה שאנחנו כמעט בדיוק באותו גיל, רק שהוא איכשהו הספיק להיות בכלא. על זה שהוא יודע קצת עברית, על איך עם כוונה טהורה ניתן להשיג את כל מה שאתה רוצה. מהר מאוד שמתי לב שאיתו מספיק טוב לי הדיאלוג הזה של ספרדית-אנגלית, שיכול היה בקלות להיות דו-שיח של חירשים. למעשה, בכלל לא הייתי צריכה איתו מילים.

 

בתום כל משפט מיד התחרטתי על כל הפירוט שהוספתי כדי שיבין, מפני שראיתי על הבעת הפנים שלו שהוא הבין אותי מזמן. הוא תמיד הבין, גם לפני שהכרנו. ויכולתי לראות עליו שהוא קצת מאוכזב בהתחלה שאני לא סומכת עליו מספיק שיבין ללא מילים מיותרות.

 

אני יושבת שם ומרגישה משהו מדגדג מתחיל להתבשל בתוכי מבלי לבקש ממני רשות, ואני קצת מפחדת, כי אני לא מבינה מה זה בכלל. ואני רואה את ההשתקפות של הרגשות שלי בעיניים שלו. את הבלבול ההדדי שאנחנו חולקים לגבי החיבור המוזר שמיד נוצר.

 

שתיקה, מבוכה קלה, ואז הוא שואל אותי איך מברכים לשלום בישראל. הוא מבקש שאדגים. אמרתי לו שיפסיק לשחק משחקים מטופשים, אז הוא נישק אותי. ופתאום הבנתי באמת. בדיוק כמו בסרטים מצוירים. ההרגל, הפחד, אמר לי באותו זמן - מה? את לא מכירה אותו בכלל, מה זה נחשב? אבל הלב שלי ענה בצורה נחרצת שזה לא אני, זה לא שלי ולא שלו, אלא פשוט אנרגיה שקיימת בעולם ועכשיו, ברגע הזה, הייתי מוכנה לקבל אותה. והוא בסך הכל היה הכלי שמעביר לי אותה. וזה היה ללא תנאים - בלי זבל, בלי משחקים, בלי הבטחות ובלי החלטות.

 

אנחנו מנגנים מוזיקה הרמונית עם האנרגיות של שנינו

אנחנו בנסיעת אוטובוס, שומעים מוזיקה, שרים שירים, מדברים על החיים. מחליפים הבנה, ממציאים שפה משלנו, מדמיינים חיים שלמים שיכולים להיות לנו יחד, ושעוד יהיו לנו לחוד. אנחנו מנגנים עם האנרגיות של שנינו, והמוזיקה שנוצרת היא כל כך הרמונית. ובחיים שלי לא הרגשתי כלכך נוכחת מצד אחד, ומצד שני כל כך חסרת אונים מול אותה הנוכחות.

 

נראה לי שאני ברגע הזה עכשיו, אמרתי לעצמי. אולי על זה הם מדברים בספרים...

 

מה עושים ברגע הזה בכלל? מפסיקים לחשוב? ולרגעים מסוימים שבהם המוח שלי ברח לרגע מהרגע הזה, הכל כך קסום, כל מה שעשיתי היה להגיד תודה. תודה תודה תודה שאני חלק מרגע האהבה הזה, שאני יודעת שקיימים רגעים כאלו בכלל, תודה שהעולם נוצר כך שבני האדם מסוגלים להגיע לרמה כזאת של רגש. שאני יכולה להיות כלי קיבול של כוחות עליונים המניעים את כל העולם הזה.

 

בתום נסיעת האוטובוס אמרנו זה לזה “אני אוהב אותך”. ובחיים שלי זה לא קרה לי שהמשפט הזה נאמר בכזאת קלות, ובאותו זמן סימל כל כך הרבה יותר ממה שאי פעם ידעתי שמשפט יכול בכלל לסמל. היה פשוט להגיד את זה, בלי ציפיות, בלי “האם אני אראה אותך”, בלי כלום. מבינים שאין למה שקרה פה שום השלכות אישיות, זה לא שלנו, זה של העולם, וזה אינסופי. בכלל לא תלוי בנו מה יקרה מכאן ואילך, לכן כל ניסיון לדבר על זה הוא יומרה.

 

כשהגענו לעיר לא האמנתי שעברו כבר 14 שעות. לא היה לנו הרבה זמן, כי הוא היה צריך להספיק להופיע ולתפוס את האוטובוס האחרון, ואני הייתי צריכה למצוא הוסטל ולהזמין כרטיס לקוסטה ריקה. ולשנינו היה ברור שאת כל הדברים האלה נעשה יחד.

 

עשינו הכל בריצה, יד ביד, רצים ברכבת התחתית, ברחובות, בלי שום אווירת לחץ. בריצה, כדי שיהיה מהר יותר, כי מה כבר יכול לקרות לנו כשהאהבה הזאת מקיפה אותנו? אין שום כוח בעולם שיכול היה לגבור עלינו באותן שעות.

 

הייתי במופע רחוב שלו, וכאילו עשינו את זה כבר אלף פעמים, אני עמדתי במקום שיגרום לאנשים לבוא, צחקתי כשהיה צריך, מחאתי כפיים בקול רם ושברתי את המבוכה של הרגע שבו צריכים לשים כסף, כאילו סיכמנו הכל מראש.

 

נגמר לנו הזמן, היינו צריכים להיפרד, וזה לא היה אפילו דומה לעצוב. החלפנו מיילים, אבל שנינו ידענו שזה מיותר, שאנחנו מעל זה, שברור שאם נצטרך להיפגש זה יקרה. אני אפילו לא בטוחה איפה שמתי את הכתובת שהוא רשם לי, וגם לא כל כך אכפת לי. כי מה זה כבר משנה? העיקר שעכשיו אני יודעת שזה קיים. חזרתי להאמין באגדות.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Index Open
רואה את ההשתקפות של הרגשות שלי בעיניו
צילום: Index Open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים