שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אחי משוררי פלשתין"
    אליעז כהן הוא נוף חריג במחנה הדתי-לאומי-מתנחלי. משורר שמקדם דו קיום בין מתנחלים לפלסטינים, מתחשבן עם האל וטוען כי השירה צריכה להימדד על פי הרלוונטיות שלה. "בוא אלי בוא יא דרוויש/ ממרכז גופי/ עקור לי את הזית/ של געגועיך"

    רק משורר כמו אליעז כהן - שלא דומה לאף אחד ולשום דבר במחנה שלו, הדתי-לאומי-מתנחלי - יכול לכתוב שורות כמו: "נערים ערביים עושים לי את זה/ זורקים אותי שלושת אלפים שבע מאות שנה/ אחורה/ רצים עירומים, הגבעות מקשתות/ גוון הירוק לגופנו". רק הוא יכול לכתוב על תל אביב שורות כמו: "הוי תל אביב/ זונת שלום מנהמת/ פורשת אברותיה, בטן נחשפת/ שכינה מעולפת".

     

     

    צריך אומץ מסוים לכתוב כמו שאתה כותב במגזר שלך.

     

    "כבר קוראים לי שם אליעז הנועז, מאז שפירסמתי את שירי האהבה הראשונים שלי. היום הנועזות הזאת כבר לא יוצאת דופן, אני חושב שאני יותר נועז בפעילות הפוליטית והחברתית שלי: לצאת נגד הגזענות של מכתב הרבנים, להסתכל מחדש על העולם ההלכתי ולהבין שצריך לחדש. להבין שלא כל האמת נמצאת אצלנו, אלא חלק ממנה אפילו נמצא בשמאל הרדיקלי. זה יותר נועז מלכתוב שירה, כי בשירה תמיד אפשר להתכסות, תמיד אפשר לומר שזאת רק מטאפורה".


    כהן. שירה היא רק מטאפורה

     

    כהן, תושב קיבוץ כפר עציון, עם כיפה ותלתלים, הוא גם עובד סוציאלי, איש חינוך, עורך בכתב העת לשירה "משיב הרוח", ופעיל בענייני דו קיום יהודי-פלסטיני. לאחרונה עלה לכותרות בעקבות העלאת המחזה "חברון" בפני קהל של מתנחלים בתקוע. זה היה אירוע של תנועת "ירושלום", שהקים ביחד עם הרב מנחם פרומן, ומטרתה לעודד דו קיום בין מתנחלים לפלסטינים.

     

    בעקבות חרם האמנים על אריאל, התגייסו כהן והרב פרומן לחידוש השיח בין השמאל והימין הישראלי. "'חברון בעינינו הוא מחזה חשוב כי הוא לא עושה הנחות, לא לצד הישראלי ולא לצד הפלסטיני", אומר כהן. ועם כל הפעילות הזאת, הוא עדיין מעדיף שלא להיכנס למגירת "המשורר המתנחל". למה? כי "השירה לא צריכה להימדד במדדים סוציולוגיים אלא בחשיבות שלה, ברלוונטיות שלה".

     

    אבל קשה להפריד בין הכותב ובין הביוגרפיה שלו, ובוודאי קשה להפריד אותו מהפרופיל הציבורי שלו.

     

    "נכון, הדברים כרוכים זה בזה. הרי חלק מהפרופיל של חבורת 'משיב הרוח' זה היותנו דור שני להתיישבות ביש"ע, זה נוכח מאוד בשירה שלנו. אבל זה לא סוציולוגי, זו תבנית נוף מולדתנו".

     

    סערה בעולם הדתי

    כהן נולד ב-1972 בפתח תקווה, גדל באלקנה שבשומרון והיום חבר קיבוץ כפר עציון.

    הוא שירת בצה"ל בחיל השיריון, בוגר ישיבת בני עקיבא כפר הרוא"ה וישיבת אור עציון. זה למעלה מעשור הוא מפרסם שירה וביקורת בעיתונות ובכתבי העת, ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. ארבעה ספרי שירה פירסם עד כה: " מחומשים", "נגיעות ראשונות", "שמע אדוני" ו"הזמנה לבכי - שישה שירים בעקבות ההתנתקות".

     

    לפני קרוב לעשר שנים, עם גל הפיגועים שבא בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, הוא כתב שיר שעורר סערה בעולם הדתי, שכן הוא הפך את הקריאה "שמע ישראל" ל"שמע אדוני", והתרסיו כנגד אלוהיו: שמע אדוני, ישראל עמֶךָ ישראל אחד/ ואהבת את ישראל עמך/ בכל לבבך/ ובכל נפשך/ ובכל מאודך/ והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום/ על לבבך/ ושיננתָם ברקיעיך/ ודיברת בם:/ בשבתך בביתך/ ובלכתך בדרך/ ובשכבך ובקומך/ וקשרתם לאות על/ ידך (ספָרות כחולות זרחניות) והיו לטוטפות בין/ עיניך (כמו פגיעת הצלפים)/ וכתבתם (בדם) על מזוזות ביתך/ ובשעריך".

     

    לאחרונה ראה אור תרגום לאנגלית של אוסף מקיף משיריו, "שמע אדוני - משירי מאורעות 2000 -2009", בהוצאת טובי. זו מהדורה דו-לשונית בעברית ובאנגלית (את השירים תירגם לרי ברק מקיבוץ לביא) שמופצת כעת בארצות הברית, אנגליה, דרום אפריקה ואוסטרליה. לא מזמן יצר אתו קשר חוקר מאוניברסיטת קהיר, שמגלה עניין ואף מתרגם משיריו לערבית. הוא בחר כמה מהשירים למחקר שהוא עורך על אלמנטים פארודיים בשירה העברית, בינהם בשיר "שמע אדוני". 

     

    כאמור, רק משור כמו כהן יכול לכתוב, בזמן שירות מילואים בשומרון, שורות כמו: "אחי משוררי פלשתין/ בואו אלי/ הפשיטו ממני את מדי/ ומעל גופי העירום/ עשו שפטים:/ בואי פאדואה תוכאן, בואי/ תאכלי לי את הכבד/ ודמו הסגול טפטפי על הטרסות/ לסימני דרך/ בוא אלי בוא יא דרוויש/ ממרכז גופי/ עקור לי את הזית/ של געגועיך".

     

    בנוסף לשלל פעילויותיו, כהן פעיל גם במפגשים עם פלסטינים. "אנחנו מקיימים דיאלוגים בין-דתיים עם פלסטינים, בעיקר באיזור הר חברון וגוש עציון. אלה מפגשי לימוד משותפים, מהמקורות היהודיים והמוסלמיים. גילינו להתפתענו שהצימאון והסקרנות בצד השני הם עצומים, כולל נשים פלסטיניות. אנחנו מדברים על נושאים כמו איכות הסביבה, קדושת החיים. אנחנו קבוצות לא פוליטיות אם כי יש לנו חזונות ואנחנו מנסים לגבש מודל. אבל הרעיון הוא קודם כל לא להיכנע לשפת הגדרות וההפרדות. חייבים ללמוד לחיות ביחד".

     

    איך אתה מדמיין את החיים המשותפים כאן?

     

    "זה דורש המון עבודה תודעתית-חינוכית יומיומית, אצל שני העמים. בעיני, ההפרדה רק תעמיק את השנאה והדמוניזציה ההדדית. פתרון 'שתי מדינות לשני עמים', חוץ מלנקות את המצפון של השמאל הציוני על-48 לא ישרת דבר. הפתרון הוא מולדת אחת לשני עמים.

     

    "לשני העמים יש שייכות וזיקה לארץ, אנחנו לא מתחרים מי היה פה קודם. באידיאל האוטופי שלי אני שואף לפתוח את כל המרחב שנע בין ישראל לירדן, משהו כמו ישראל המנדטורית, וליצור פה מרחב גיאופוליטי אחד, שיש בו שלושה עמים: ירדן פלשתין וישראל. מבנה של פדרציה, כל ישות מדינית תתקיים בנפרד, אבל יהיה בית-על שינהל את כל הפדרציה הזאת".

     

    זה פיתרון ריאלי?

     

    "הוא הרבה יותר בר קיימא מאשר שתי מדינות לשני עמים. זה המרחב היחיד שנותן אופק ותקווה לשני העמים".

     

    נראה שהחיים בקרב הערבים קשרו אותך אליהם.

     

    "זה נכון, אבל גם להם יש בוז וחוסר אמון ברעיון שתי מדינות לשני עמים. ויש להם סוג של געגוע למקומות של 1948. לדברים הכי פשוטים - לנסוע לים של יפו, למשל.

     

    כמו אנשי העליות הראשונות, נראה שגם המתנחלים פיתחו מין יחס כפול לערבים, משיכה ורתיעה.

     

    "כן, קיבלנו את זה מהדור המייסד של ההתנחלויות, חלק מאתנו ינק את יחסי ההיקסמות-דחייה האלה. אני אישית מרגיש מוקסם ונמשך, ואני עובד עבודה פנימית של פחות לפחד, ובוודאי לא לשנוא. למרות שמאז שהחלו המפגשים הרוטיניים עם הפלסטינים, דווקא בחלומות שלי מופיעים המון סיוטים מטרור ערבי שמגיע אלי. פוגע בי, בגופי, במשפחתי. ככל שהמציאות הולכת ומשכנעת אותי שהחזון אפשרי, התת-מודע שלי מציף מהתהום את הפחד מפני הערבים. אבל על זה בדיוק צריך לעבוד".

     

    בעקבות אורי צבי גרינברג

    לאחרונה יזם כהן שתי סדרות מפגשים על שירה. האחת מוקדשת לשירתו של אורי צבי גרינברג - משורר שבמשך שנים נחשב "מוקצה" בעיקר בגלל דעותיו הימניות, אבל בשנים האחרונות מקבל לגיטימציה גם מחוקרי שירה שמאלנים לגמרי.  


    ממוקצה למיין סטרים. אצ"ג (צילום: זלוטן קלוגר)

     

    "אצ"ג ועמיחי הם שני המורים הגדולים שלי לשירה", אומר כהן. "שניהם משוררי ירושלים, אבל הם שונים זה מזה לגמרי. עמיחי הוא הנביא הגדול של האהבה, של הקומה הנמוכה, של לרדת מהמליצות ולדבר את האני. אצ"ג יודע לשורר את נפש האדם אבל תמיד בפאזות מאוד גבוהות, בחגיגיות גדולה".

     

    במפגשים הקרבים על עמיחי בחודש פברואר הקרוב ישתתפו המשוררים רבקה מרים ואלמוג בהר. אלו יתקיימו לצד מפגשים על אצ"ג בהם ישתתפו אלמנת המשורר, עליזה גרינברג, מירון איזקסון, אהרן אפלפלד, חוה פנחס כהן, חמוטל בר יוסף, נורית זרחי, סיון הרשפי ואחרים.


    עמיחי. הנביא הגדול של האהבה

     

    "במשך שנים הוא היה רדוף ונדחה גם על ידי הממסד והמיליה הספרותי. הוא גם קצת תרם לזה באישיות

    הקשה שלו, בחוסר הנכונות להוציא ספר חדש במשך שלושה עשורים. אבל את התחייה של אצ"ג אני רואה אצל מורים לספרות, בקהל שמגיע לאירועים, בקרב חוקרי ספרות. חלק גדול מזה באמת בא מהמחנה הלאומי שמבקשים משורר נביא להיאחז בו, אבל לא רק. אצ"ג עובר עכשיו תהליך של לגיטימציה, כי גדלות אי אפשר להחמיץ".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים