שתף קטע נבחר

בעלך ביקש ממני להיטהר במקווה לפני שנשכב

חשבתי שאני לא שומעת טוב. הבטתי בכיפה הגדולה, בציצית המהודרת שלו שהשתרכה לצד אזור חלציו, וביקשתי ממנו ללכת ולא לחזור. איני שיה תמימה, ידעתי למה אני נכנסת. הפריעה לי בעיקר הצביעות הזאת, תופעת ה"טובל ושרץ בידו"

פגשתי את בעלך כשחיכיתי על ספסל מחוץ למתנ"ס בירושלים. הוא התיישב ליידי, חייך, ואמר שהוא מחכה לבת שלו שתסיים את חוג הבלט שלה. לא ראיתי טבעת נישואים, אבל ראיתי כיפה שכיסתה את חצי ראשו.

 

 

הדיבור שלו היה פתוח מאוד. הבנתי שהוא חוזר בתשובה. בירושלים פוגשים את כל גווני הקשת. גם אני מגווני הקשת, דתל"שית מצויה. המפגש שלנו היה כמו דלתות מסתובבות עם אלוהים. הוא נכנס אני יצאתי. הוא שאל אם יש לי ילד בחוג, עניתי שאיני נשואה. "ילדים זה שמחה", הוא שר לי במנגינה של שלמה בר, שאני כל כך אוהבת. עניתי לו שאמא שלי שרה לי את השיר הזה כל יום שישי כשהיא מתקשרת אליי לפני הדלקת נרות כדי לומר שבת שלום.

 

אני באה מבית דתי. מכירה מבפנים ומבחוץ את החברה הדתית לאומית. מכירה את היופי שיש בה, את גמילות החסדים, את העזרה ליולדת מכל השכנות, את שליחת האוכל בכמויות בעת אבל. אני מכירה גם את הצדדים האחרים שמצויים מתחת לכיפות. צדדים שלא מדברים עליהם. את הסוטים שלהם הם שולחים להתחזק באיזה הר בצפון. ועל הבוגדים מרכלים בסוף התפילה בשקט בשקט: הנשים בעזרת נשים, והגברים בדרכם שלהם, בשתיקות.

 

כשכולם הלכו לבני עקיבא, אני נשארתי בבית

אני חייתי ביניהם כמו צמח בר. מעולם לא השתייכתי. כשכולם הלכו לבני עקיבא, אני נשארתי בבית. לא יכולתי לשאת את הצביעות הזו של המדריכה שהטיפה ל"שמירת נגיעה", והתנשקה בפרדס עם קומונר בבני עקיבא. "אשרי יושבי ביתך", קראו לי חברותיי. אבל אני ידעתי שלמקום הזה איני חוזרת. שאיני יכולה להיות חלק מהצביעות הזו.

 

הייתי דתייה עד הצבא. ובכל זאת לא חשוב מה אלבש, את המיני הכי קצר, גופיית סבא חשופה ומכנסי ג'ינס קצרים, תמיד יעלו עליי וישאלו אותי אם אני דתייה. "יש לך משהו תמים שלא התקלקל", "יש לך פנים של ילדה טובה, מבית טוב שמנסה להיות ילדה רעה, ולא מצליח לה". אני שומעת לא אחת משפטים כאלה, בגירסאות שונות.

 

אולי הילדים הרעים של אלוהים מתמגנטים זה לזה. כך פגשתי את בעלך. לא ידעתי שהוא נשוי, חשבתי שהוא גרוש. קללת הרווקות המאוחרת לא פסחה מעל ראשיהם של הכיפות הסרוגות. היא זלגה אליהם ויצרה כאב גדול, ושבר של ציבור שלם שאינו מבין כיצד דרכו אבדה. איך הערך הכי חשוב בקהילה, משפחה, מתנפץ להם בפנים. אחוזי הגירושים עולים. אלא שבזמן שגרושים חילונים מגיעים ללא ילדים, או עם ילד אחד. גרוש בן 30 פלוס בחברה הלאומית דתית מגיע עם ארבעה ילדים. לכן העובדה שבעלך שוחח איתי בפתיחות גרמה לי לחשוב שהוא גרוש.

 

מלבישים את התאווה במלבושי שבת לבנים

ישבנו על הספסל העץ אולי רבע שעה. אפשר לברוא עולם בזמן הזה. ברבע שעה אפשר לברך ברכת המזון, אפשר ליטול ידיים, אפשר להתחיל לקרא גמרא ואפשר גם להיענות לקולו של הגוף, או איך שאתם קוראים לו - יצר הרע. אתם אוהבים להאניש את היצר הרע להרחיק אותו מכם כאילו הוא אינו חלק מכם, ובכך מקלים על עצמכם את הנפילה, את הבושה. מלבישים את התאווה במלבושי שבת לבנים. ובאותה רבע שעה בעלך הקשיב ליצר הרע בלבד.

 

שיחת החולין שלנו על הספסל הופרעה על ידי שני ילדים שהתקוטטו סמוך אלינו. בעלך ניגש לאחד הניצים ולחש לו כמה מילים שגרמו לו להפסיק. כששב לספסל שאלתי אותו מה אמרת לו. הוא ענה שלחש לילד שכל מה שהוא עושה אלוהים מביט בו מלמעלה כמו אבא, ולפי מעשיו אלוהים שמח או עצוב. הוקסמתי.

 

שבוע לאחר מכן שוב נפגשים ליד הספסל. הוא סיפר שהילדה היתה חולה כל השבוע והתעקשה להגיע חולה לשיעור בלט. פגשתי אותו בדיוק כשנפרדתי מהמדריכה שלי לפיסול. כמעט פספסנו זה את זה, אבל כמו שהוא אמר: "הינו צריכים להיפגש, זה מכוון מלמעלה". שוחחנו עוד ממש מעט ואז הוא ביקש להמשיך את השיחה בטלפון.

 

בסוף הערב הוא אמר לי שהוא נשוי פלוס ארבעה ילדים

לרגע לא חשבתי לשאול אם הוא נשוי. כל מה שראיתי היה גבר מחזר אחריי, חובש כיפה, עם ילדה. בערב כבר נפגשנו בבית קפה הומה אדם. בשלב מסוים אמרו לו שלום שני אנשים, לכן לא חשדתי בכלום (בדיעבד הסתבר שעבודתו מתבצעת בפגישות בבתי קפה) בסוף הערב הוא אמר לי שהוא נשוי, שיש לו ארבעה ילדים ושהוא פשוט היה חייב להכיר אותי. הרגשתי כאב בטן, רצון להקיא, ובעיקר - תחושה שרומתי. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו ויצאתי מבית הקפה המומה.

 

שבוע לאחר מכן, נפגשים שוב במתנ"ס. הוא ניגש אליי ואומר שהוא מתנצל. לא הבטתי בו ונכנסתי למעלית, והוא אחריי. ואז החיבוק הזה המהיר שקרה, שהתנגדתי לו בהתחלה ואז נכנעתי בשם הבדידות, בשם הכמיהה לבן זוג, בשם התשוקה. בשם הרגע הזה של חולשה לו אתם בזים כל כך.

 

מאותו היום נפגשנו כל ערב, שלושה ימים ברצף. הוא אמר לך שהוא לומד גמרא ואחר כך הולך לחבר. הייתי מאושרת. ידעתי שאני צריכה לצאת מהמקום הזה ומהר, אבל לא הצלחתי. הבדידות שלי אמרה שלום לחום שאמר שהוא מחפש. חום נשי שנלקח ממנו בעקבות הגיעם של הילדים, הכביסות, השגרה, החיים.

 

דיברנו, התחבקנו והתנשקנו, ואז הגיע הרגע שהוא אמר שהוא רוצה להיות אחד איתי: "אני רוצה שתלכי למקווה". לחש לי באוזן. חשבתי שאני לא שומעת טוב. בעלך ביקש ממני להיטהר במקווה לפני שנשכב, שמא אחטיא אותו בנידה.

 

הבטתי בכיפה הגדולה, בציצית המהודרת שלו שהשתרכה לצד אזור חלציו, וביקשתי ממנו ללכת ולא לחזור.

 

איני שיה תמימה. ידעתי למה אני נכנסת. ובכל זאת משהו במשפט הזה הזכיר לי את אותה צביעות מתחסדת. את ה"טובל ושרץ בידו".


 

לא מזמן פגשתי אותך בסופר השכונתי. לבשתי מחשוף גדול מדי לטעמך. המבט שלך אמר זאת. והמבט שלי אמר, יש לך כיסוי ראש וגם כיסוי עיניים. את או כל אשה אחרת אינן חסינות. גם גברים עם כיפה סרוגה בוגדים, וזה לא בגלל המחשוף שלי. זה משום הבחירות שלהם. עשרות הגדרות שהתורה הגדירה לא תמיד עוזרות. בעלך הוא גבר עם כיפה סרוגה שמתענה ביום כיפור, מקדש על הלחם והיין בערב שבת, מקפיד על מצוות, אבל אבל מהמותניים ומטה - סדום ועמורה.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מהמותניים ומטה - סדום ועמורה?
צילום: Able Stock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים