אחוות מוגבלים
העובדה שהיינו זרים ודחויים במצרים, אמורה להקרין על התודעה שלנו. העובדה שמאז יציאת מצרים אנו מוקד עולמי לשנאה, מחייבת אותנו להיות שונים - להקים חברת מופת
השתתפתי השבוע בכנס תמיכה במשפחה יהודית מניו-יורק, שלהם ילדה קטנה, בת כשנתיים, עם תסמונת דאון. המשפחה מנסה, ללא הצלחה, לשלב את הילדה באחד ממוסדות החינוך היהודיים שנמצאים באזור שבו היא מתגוררת, אבל מסרבים לקבל אותה.
"במה חטאה הילדה הקטנה?", שאלו את עצמם המוזמנים. שניים מהדוברים היו אנשים עם מוגבלויות (למי בעצם אין מוגבלות?) - האחד אדם עיוור, ספורטאי מצטיין, איש רהוט ביותר. והשני אדם הסובל מ-CP, עו"ד מצטיין ולוחם ידוע למען זכויות מוגבלים. בשלב מסויים של הדיון הם קבעו שהחברה הרגילה מפחדת מהם. "הם מפחדים להידבק", אמרו, "או שאולי חושבים שעשינו משהו רע, או הורינו, ולכן יצאנו כאלה". הדוברים שבו וחזרו על נושא הפחד הקמאי מאדם מוגבל.
ה"פחד" הזה מתקשר לי עם מה ששמעתי בשבוע שעבר מחברת ילדות לא-יהודיה של אמי המנוחה, בשוויץ. היא הייתה חברתה הקרובה של אמי בבית הספר הכללי שבו למדה. החברה סיפרה, שבהפסקות הילדים היו מצביעים עליה, ולועגים לה שהיא התחברה עם יהודיה. הדבר היה משונה, נלעג.
יציאת מצרים, בהקשר זה, נראית כאילו פעולת הקאה. הגוף המצרי דוחה את הגוף הזר שניסה ללא הצלחה להיקלט בתוכו. ברור שליציאת מצרים יש פנים הרבה. ישנו הפן האלוקי המתכנן ,כאמור בברית בין-הבתרים, לגבש את העם בסבל מצרים, לפני שהוא יופיע על בימת ההיסטוריה כעם חופשי. אך ישנו גם הפן המצרי. הבה נקרא לו בשמו המודרני – "אנטישמיות".
יש קשר ישיר בין אנטישמיות לחרדה ממוגבלים, כפי שהראה פרופ' אריק רימרמן, מחשובי החוקרים בתחום הפיגור בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה שעסק ביחס כלפי מוגבלים ממקורות היהדות. הוא טען שהרעיון של שנאת מוגבלים וטיהור הגזע מקונן במעמקי החברה האנושית, והחל למעשה בשנות ה-20 בארצות הברית של אמריקה לפני שהוא הגיע לגרמניה. בגרמניה, הוא הזכיר, החלו הנאצים להשמיד מוגבלים ומפגרים לפני שהם החלו להשמיד יהודים, במה שקרוי מבצע "אותונזיה".
ותודה לחרדה
לא במצרים, דווקא בעומדם על ים סוף, ידעו בני ישראל להתאחד. כשהם בסכנת חיים, כשמצד אחד פרעה הרודף אחריהם, ומהצד השני הים. נחשפת אפילו השפחה (כפי שאומר המדרש) למראות אלוקים שגדולי נביאי התנ"ך לא נחשפו אליהם. לאחר שניצול, מתאחד העם כולו בשירה אדירה : "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה
הזאת לה'". החרדה מוחקת את ההבדלים.
אך ברגע שהסכנה המוחשית נעלמת, מתחיל הפירוד, מתחילות התלונות נגד משה ונגד ה'. והחרדה מתחילה ללבוש את פרצופה המכוער. החרדה, מתברר, מעוותת את המבט, חוסמת את הטוב מלהופיע. התורה בחוכמתה הנצחית מסמנת את הדרך להתגבר על מצב החרדה. "זכור כי עבד היית במצרים" .
העובדה שאנחנו היינו זרים ודחויים, אמורה להקרין על התודעה שלנו. רק מי שהיה מוגבל פעם בחייו, יפתח אחוות מוגבלים, אחוות דחויים. העובדה שמאז יציאת מצרים אנו מוקד עולמי לדחייה ושנאה, מחייבת אותנו להיות שונים. מחייבת אותנו להקים חברת מופת, שבה לכולם יש מקום.
לפנייה לכתב/ת 
