השבוע רציתי לכתוב על הפעם הראשונה שלקחנו את הפעוטה להצגת ילדים. על זה שסוף סוף, נכנסו ל"סימפוני ספייס", שנמצא שלוש דקות, door to door, מהבית שלנו, ועל זה שהחלטנו שמהשבוע, בכל יום שבת, ניקח את האוצר שלנו לצפות באחת מהצגות הילדים המעולות שמביאים לשם. רציתי לספר איזה מדהימה הקטנה הזאת ואיך עם חמשת המלים שלה, היא הייתה הצופה הפעילה ביותר בכל האולם. רציתי גם לספר איך בצהרי אותו יום, המתבגרת ואני יצאנו לדייט, רק שתינו, כמו פעם, לראות את נטלי פורטמן ההורסת בסרט Black Swan. איך כמעט איחרנו, כמו תמיד, אבל איך רצנו מהר ללינקולן פלזה, התיישבנו בדיוק כשהתחיל הסרט, ואיך אפילו שזה נופל תחת קטגורית סוגת המותחנים הפסיכולוגים, רוב הזמן החזקנו ידיים כמו בסרט אימה. יכולתי גם להוסיף שבאותו ערב חשבתי לקחת את הפרופסור חזרה לקולנוע, לראות את השלישי בסדרת המילניום של סטיג לארסון, עליו השלום, אבל שהחלטתי ברגע האחרון שפורטמן סיפקה לי את מנת האימה החודשית שלי, עד כדי כך שאפילו לא התחשק לי לראות עוד אפיזודה של True Blood, הסדרה המשפחתית העכשווית שלנו, שמבחינתי עדיין לא עברה את מבחן הקבלה.

היו לי הרבה דברים לכתוב על סוף השבוע שלנו, אבל מתקפת הירי באריזונה על חברת הקונגרס גבריאלה גיפורדס, שהביאה לקורבנות אחרים, גם זה של ילדה מקסימה בת תשע, יושבת כמו עננה כבדה שחורה על כל המשפחתיות שלי.

אישה צעירה שככל הנראה לא תיקח את הילדים שלה להצגת בוקר בשבת. גיפורדס

עוד בארץ הקודש, בתחילת המסע שלנו לכאן, הפרופסור היה נרגש כולו מהבחירות הקרבות לנשיאות ומכך שסוף סוף אמריקה מחבקת את האינטלקט, קור הרוח והרציונאליות, ומאמינה שכל אלה מגולמים באיש שכמה דורות קודם לכן היה נטול זכויות אזרח בסיסיות בשל צבע עורו. אובאמה הפך למשיח שלו, ולמרות שכדרכו הוא עקב אחריו גם בביקורתיות, בסך הכל נדמה היה לו כי מדובר בשחר של עידן חדש. הוא כל כך נפעם מהמהפך הפוליטי, שכשהפעוטה נולדה ושלחנו לחברים בעולם את הבשורה המשמחת, הוא ציין "נולדה בשנת האובאמה". אהבתי אליו עוררה גם בי קצהו של עניין בפוליטיקה האמריקאית, וכשקולות הפארנויה מהנשיא ה"מוסלמי והאנטישמי" הגיעו מהארץ, הגנתי על שעתה היפה של הדמוקרטיה שהתיישבתי בה.

כששרה פיילין, שמצבה הנפשי מזכיר את זה של "טפילי המיטה", השמיצה את הגיבור שלנו ואת האחרים שעמדו בדרכה מערבות הקרח באלסקה לדי.סי, וסימנה מטרות בעצרות שקיימה לחבורת השוטים שיהפכו לחלק ממסיבת התה המטורפת (ולא בארץ הפלאות), הפרופסור יצא בהצהרה חד משמעית, או כנהוג לומר אצלנו, נדר נדר: "אם מישהו יתנקש באובאמה, אנחנו עוזבים את אמריקה". "אני איתך", אמרתי, כי ממילא לא הייתי בטוחה שאני רוצה להישאר פה, וכי הפוטומונטז'ים של אובאמה כשכפייה על ראשו, החזירו אותי שנים אחורה לתמונות של יצחק רבין בהפגנות הימין בארץ, לא הרבה זמן לפני הרצח הנתעב של האיש ושל השלום.

ניסיון ההתנקשות בגבריאלה גיפורדס החזיר אותי לשם, לנובמבר 1995, לכיכר מלכי ישראל, לזמן שהמתבגרת הייתה בחזקת תא, אולי שניים, לרגע שבו תל אביב השילה מעליה את מעטה הציניות והדקדנס והרשתה לעצמה להתמסר לרגע קט לסנטימנטליות של מירי אלוני ושל שיר השלום. אחרי האסון היא הרשתה לכולנו להתאבל בצוותא, כאילו כולנו היינו יתומים של הרגע ההוא, העיר ניגבה את הדמעות וליטפה את הכאב באירועי זיכרון ושיכחה עם רוק ועם וודקה. אחרי זה היא שכחה וחזרה להצטנף בניכור שלה.

עכשיו אני בנכר, שומרת על מידת מה של ניכור, ואני לא מבינה למה מה שקורה שם בטוסון, אריזונה, מזיז לי יותר ממה שקרה באסון בהאיטי, או מה שקרה כשמטורף יצא למסע ציד של ילדים קטנים בגן בסין, או מה שקורה בכל רגע נתון, בכל מקום בעולם, שבו עדיין יש מלחמות, או ליתר דיוק, שבו יש אנשים. רצח של נשים, ילדים, עוברי אורח, אזרחים תמימים, מתרחש כל הזמן בכל העולם. מסעות ירי, למגנת לבנו, הם לא חדשות, אמריקה מככבת בשכיחות ההתנקשויות הפוליטיות בה, ופסיכופתים, גם זה חדשות ישנות, הם ללא ספק זן שאינו בסכנת הכחדה. ואני הרי מזמן כבר הכרתי בעובדה שיצר האדם גם רע מנעוריו וגם טוב, ושמקומות שכולם טוב יש רק באגדות, אז למה הסיפור הזה עושה צונאמי באקווריום החמים שלי?

זה לא בא מבחוץ, כי אין לנו כבלים ואנחנו לא נותנים לקופר אנדרסון ולכשכמותו לפמפם לנו חרדה בווריד. כל האינפומרציה שמגיעה אלינו היא כתובה וקרה, ובמילא רוב ההתכתבויות בקבוצות הדיון שלי נוגעות במצבו הנפשי של הרוצח ולא בקורבנות, אז מה בסיפור הזה מזיז לי כל כך? אני לא בטוחה שאני מרגישה יותר מעורבת במה שקורה כאן מבחינה פוליטית, ואני בספק רב אם מה שמזעזע אותי הוא כוחה של רטוריקת השנאה כשהיא פוגשת באנשים שיצר המוות שלהם חזק מיצר החיים. גם קשה לי להאמין שזה הקשר היהודי, מה גם שלמדתי על יהדותה של חברת הקונגרס ועל חיבתה לישראל רק מאוחר יותר. כשאני בודקת טוב טוב, אני מגלה שמה שככל הנראה חדר את שיריונית הלייט שלי היא העובדה שמדובר באשה צעירה, צעירה ממני בשנה, שככל הנראה כבר לא תיקח את הילדים שלה להצגה בשבת בבוקר, או תחזיק להם יד בסרט אימה כשיהפכו למתבגרים. בשבילהTrue Blood היא כבר לא סידרה פיקטיבית על ערפדים אלא מציאות, אימתנית יותר מכל דמיון.