חשבתי שאני מת רגשית, ואז חוויתי טלטלה
אולי היה זה הפחד מבדידות, שמפחיד אותי הרבה יותר מדברים אחרים. אמנם הרגש הופך קהה יותר ככל שעובר הזמן מאז הפרידה ממנה, אבל פתאום נפל לי האסימון. אולי זו הזדמנות לנסות להבין איך הגעתי להיות כזה דפוק
היום אני סטודנט למשפטים שחי את חייו ככל סטודנט אחר. עסוק, עמוס, לחוץ – לפעמים שמח יותר, לפעמים עצוב – אבל בשורה התחתונה מת רגשית. לא בכיתי שנים. כלומר, עד החודש האחרון, שבו נפרץ הסכר ובגללו החלטתי לחזור לכתוב.
פעם כתבתי המון, ובאיזשהו שלב הפניתי את האנרגיות לעשייה שגורמת לי לחשוב פחות, כי כשאני מתעמק בשאלות כמו משמעות ופילוסופיה על גווניה השונים דברים לא טובים קורים. בחודש האחרון לא ברור מה עובר עליי, מין התפרקות שכזאת, שגרמה לי להבין שאני בכל זאת בן אדם ככל האנשים. ולא בעניין של סנוביות או משהו, הכוונה היא בעניין הרגשי נטו.
פעם אחת היתה בגלל הפרידה ממור אחרי כמעט שלוש שנים. האשה היחידה שבאמת אהבה אותי, שבאמת אהבתי אותה, כשפשוט הגענו למסקנה שאהבה לבד זה לא מספיק. שאנחנו לא מאושרים, ואם אנחנו לא מאושרים, אז מה הטעם. ובכל זאת – המחשבה על החיוך והמבט הזוהר שלה כשהסתכלה עליי, המחשבה על כל הרגעים היפים, ההתעוררות והחיבוק של שבת בבוקר. אחח, החיוך כשנתתי לה מתנות.
הפתעתי את עצמי. לא ידעתי שזה קיים בי בכלל
בפעם השנייה זה קרה כשחשבתי שהולכים להרדים את הכלב שמלווה אותי כבר 17 שנים. וגם כאן מדובר בסיפור אהבה לא קטן עם היצור הקטן והמקסים הזה. בחיי שלא ראיתי את זה מגיע. בכי תמרורים, מתפרץ, רועש, כמו של ילדה שלקחו לה את בובת הברבי שלה, בחיי. הפתעתי את עצמי. לא ידעתי שזה קיים בי בכלל, הדבר הזה. מה זה זה? הרי תמיד הייתי קר ואדיש, ובכל זאת יש כאן תדמית שצריך לשמר.
מהפרידה - בסיום יום עבודה או לימודים, יום שיכול להתחיל בשש בבוקר ולהימשך עד שמונה, תשע ואפילו מאוחר יותר בערב – מגיעה ההתפרקות. במשך היום אני מתפקד מצוין. עובד, לומד. מתפקד. ואז, בנסיעה הביתה בטרנטה שלי, מתפנה זמן לחשוב, ובו אני מוצא את עצמי מתפרק. וגם אז זה מגיע, שוב, בהפתעה. כאילו שהחלק שמרגיש בי לא באמת מחובר אלי, או לפחות התנתק לכמה שנים, ופתאום החליט לחזור ולתקוף.
אפשר היה לצפות שאחרי כמה ימים זה יהפוך להיות פחות מפתיע. מובן שלא מדובר רק בפרידה, אלא בשילוב נסיבות שפתאום היכו בי – לא מוכן לחיות ככה, מחוסר רגש, וחייב להיות שינוי.
אולי היה זה הפחד מבדידות, שמפחיד אותי הרבה יותר מדברים אחרים. פחד שלרבים ייראה מצחיק, או מוגזם. אז נכון, הרגש הופך קהה יותר ויותר ככל שהזמן עובר – אבל כל האירועים פתאום הפילו לי את האסימון. אולי זאת ההזדמנות להבין ולהתעמק באיך הגעתי להיות כזה דפוק. למה כשמור ואני היינו יחד לא הייתי באמת שמח, למרות שאהבתי אותה, באמת שאהבתי. איך זה שהייתי חסום ברוב התקופה שהיינו יחד והתמלאתי רגש עם הפרידה, ואיך זה שמבחור רומנטי שבעבר נהג לכתוב שירים לבחורות שיצאתי איתן הפכתי לטכנוקרט עייף שכבר לא בטוח שהוא מאמין באמת באהבה.
היכולת שלי להביע רגשות כמעט נעלמה
האם זאת היא? האם אני? ואולי בכלל שנינו. כל החיים עד כה, וזה לא הרבה – אני יודע – אני הבחור האדיש. פעם עוד נהגתי להכחיש, נאבקתי בכך, עד שהפסקתי. רגשות מודחקים, לא יודע איך אפשר להגדיר את זה בחרטוט פסיכולוגי – אבל היכולת שלי להביע רגשות כמעט נעלמה. ומה שמטריד הוא שככל שהזמן מהפרידה עובר, אני חוזר למצב הרגיל, למנגנוני ההגנה בהם אני משתמש ומהם מנסה לברוח. הם נקראים מנגנוני הגנה, אבל בעצם תוקפים כל רגש או ניסיון לכזה שמתעורר אצלי. מפחד להתחבר כדי לא להיפגע, מפחד להרגיש טוב כדי לא להרגיש רע אחר כך, נמצא בסטטוס די קבוע, בורח מהבעיות שלי. בעיות הפנים כמובן, השדים שלי.
אני מתמקד בבעיות חיצוניות – עבודה, לימודים, הוצאות – אפילו די מצליח בהן רוב הזמן. אבל מה כל זה שווה כשאתה לא מרגיש או נהנה. כשכלפי פנים אין תקשורת, גם כלפי חוץ יש בעיות. לכן התקשיתי לומר למור ברוב הקשר שלנו שאני אוהב אותה. אמרתי, אבל זה הלחיץ אותי, כי מה שאוהבים יותר קשה יותר לאבד אחר כך.
ואולי סתם לא יכולתי ליצור קשר רציני באמת כי לא התאים לי. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאין טעם להמשיך ולחפור בקשר ובסיבות. גם לאחרים, אבל בעיקר לעצמי. אין טעם לשבת ולנתח, ואין טעם להמתין כדי להמשיך הלאה. מה שכואב שבוע אחרי יכאב גם חודש אחרי, ולמחשבות אין טעם מעשי. הרי בסיומו של קשר תמיד זוכרים את הדברים הטובים והרעים נעלמים. ואולי אם נפרדנו – בהחלטה שקיבלנו יחד - זה מה שנועד להיות.
לפנייה לכתב/ת 
