שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעמומון ספרדי
    הפרזות רגשיות לצד דיונים פרטניים במטאפורות קולנועיות, הופכים את "חסד ספרדי" של א.ב. יהושע לסיפור מפוהק, הבולע גם את הנאות הקריאה הקטנות שבדרך. על רב המכר החדש

    למרות שכישרון המספר של א.ב. יהושע ניכר גם כאן, "חסד ספרדי" הוא ספר משעמם. לא רק בגלל ההגזמה הרגשית בחלק מהמקרים, ולא רק בגלל העלילה הלא-אמינה. אלא גם, ואולי קודם כל, בגלל העיסוק הפרשני המייגע בסמלים קולנועיים לאורך החצי הראשון בספר.

     

     

    בחלקו הראשון של הרומן, מעלה הדמות המרכזית, במאי מזדקן בשם מוזס, זיכרונות מסדרת סרטי עבר שעשה, שאחרי פרטיהם ואחר משמעותם המטאפורית מתבקש הקורא לעקוב. מין חיטוט אגוצנטרי נפתל של הבמאי הבדיוני ביצירתו הבדיונית והלא ממש מרתקת.

     

    העובדה שכבר בשבוע הראשון להופעתו התמקם הספר ברשימת רבי המכר, ואף זכה באותו שבוע לליטופי כמה מבקרים במוספי-ספרות מרכזיים ("תענוג מזומן לפרשן הספרותי", "קריאה מהנה וחסרת מאמץ" היו כמה מהשבחים) היא כמדומה חלק מההומור של המציאות הספרותית שלנו.


    "מחיאות כפיים חלושות" (עטיפת הספר)

     

    כי מה שיקרה באמת לקוראי הספר, אם אפשר לשער, יזכיר יותר את תגובת הצופים באחד מסרטי הבמאי ברומן עצמו - חלקם פורשים במהלך ההקרנה ואצל הנותרים, "מחיאות הכפיים חלושות, אם כי ממושכות דיין שלא להיחשב מעליבות ממש. וכשחוזר האור לאולם, קם אחד הצופים ממקומו, פונה אל מוזס, זוקף שתי אצבעות לאות ניצחון, קורא בראבו קצר ונמלט מן האולם".

     

    צפרדע חלקלקה בכיס

    התיאור העלבוני-המשועשע הזה, הוא דווקא דוגמא לאיכות הכתיבה של יהושע, הניכרת כאן גם בעין הצילומית הרגישה שלו ("דלת האולם נפתחת, ובמלבן האור השולח את לשונו לאפלה נראה גבר צנום וגבוה") או בהערות דוגמת, "אני לא זוכר אותך כאדם שדואג באמת לזולת. במחשבה שלך, אני זוכר טוב, יש תמיד כיס, ובכיס מסתתרת צפרדע חלקלקה שעוד מעט תקפוץ עלי". אלא שהנאות הקריאה הזמניות האלה נבלעות שוב ושוב אל תוך חולשות הספר.

     

    נדמה שיהושע מנסה להגיד כאן משהו על עצמו, שכן הוא מציץ פעם אחר פעם מעבר לכתפה של דמות הבמאי בן גילו, זה שבעקבות הרטרוספקטיבה הנערכת בספרד ליצירתו הקולנועית המוקדמת, הוא עצמו נקלע לרטרוספקטיבה של עבודתו ושל יחסיו עם השחקנית המרכזית בסרטיו, ועם התסריטאי המוכשר והקפריזי שפרש ממנו פעם בחמת זעם, בטענה שפגע ביצירתו.

     

    לא ברור עד כמה העימות הזה, בין התסריטאי לבמאי, משקף עימותים של יהושע עצמו עם מעבדי ספריו לסרטים ("השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה" ועוד), אבל ברור הקו המחבר בין אחד הסרטים המסופרים כאן, לבין ספרו המוקדם של יהושע, "מסע הערב של יתיר" - כשבסוף אותו סרט בדוי, כמו בסיפור יתיר, מטים תושבי הכפר אל התהום רכבת העוברת בתחומם.

     

    גם המסע בין ספרד למרוקו - המתגלמת כאן בדמותו האינטואיטיבית והמבריקה לכאורה של התסריטאי יליד מרוקו, אשר עוין את הישראליות הצברית היבשה בעיניו - הוא במידה רבה המסע של יהושע בין שתי הזהויות הספרדיות שלו עצמו, זו הספרדית-אירופית מצד אביו וזו המרוקאית מצד אימו. וברוח הטרנד העדתי-מזרחי, נדמה שהצד של האם גובר הפעם.

     

    לא נפקד כאן גם מקומו של יהושע הפוליטי. את ההערות בגנות ישראל שהוא שם בפיו של התסריטאי: "שהופכת למתקן צבאי במקום להיות מולדת חיה ונושמת", לצד הערות המייפות את הטרור הפלסטיני: "הם יורים כשהם מתגעגעים... געגועים לשדות ולבתים שלקחנו מהם בארבעים ושמונה", אנו מכירים מהעבר.

     

    תפור בחוט גס

    הסוף המלאכותי והרעוע של הרומן, חושף גם הוא את הפער בין הסיפור המרעיד העומד מאחורי הציור "חסד רומי" - המופיע בשער הספר, וסביבו למעשה נעה העלילה - לבין החסד בגירסה הספרדית של יהושע.

     

    כי הסיפור מאחורי אותה תמונה עזה של אשה צעירה המיניקה אסיר מזדקן (בגירסת הצייר מאטיאס מיפוחֶל,
    אחד משורת ציירים שהאירוע הצית את דמיונם) הוא על איש שנידון בימי הרומאים למוות ברעב, אבל ניצל בזכות בתו שבזמן ביקוריה בכלא השקתה אותו מחלב שדיה. כשנודע הדבר לשילטונות, בוטל עונש המוות של האב.

     

    ומהם החסדים בגירסת הכיסוי של יהושע? מצד אחד החסד באותה מתנת רטרוספקטיבה שנערכה לבמאי בעיר ספרדית ציורית, ומצד שני - תחושת החסד של הבמאי כשהוא יונק ברגע מסוים משדיה של מישהי תמורת תשלום, בסצנת המשך מופרכת כלשהי ליחסיו עם התסריטאי. מין חסד עצמי שממש לא מזכיר את האומץ או הנדיבות או הברק, שהיו באותו חסד רומי.

     

    "חסד ספרדי" מאת א.ב. יהושע, הוצאת הספריה החדשה, 374 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים