"פחדתי שניצחתי בגלל העיניים היפות שלי"

"זה היה מפתיע", היא מודה. "אמא שלי לא ראתה את הטקס של ערוץ הילדים, היא לא חשבה שזה הגיוני. כבר שאלו אותי איך אני מסבירה את זה. אני לא יודעת מה לענות, אז התשובה שלי היא שאם זה מגיע אחרי שני סינגלים, המצב טוב".

המילה "טוב" היא כמובן אנדרסטיימנט במקרה של דלומי. השירים מהאלבום, שמבוסס על לחנים לטיניים ומילים של יוצרים ישראלים, כמו גלעד שגב, דורון מדלי ודלומי עצמה, מושמעים ברדיו בתדירות גבוהה, האלבום נמכר היטב והקסם הדלומי הפך את הזמרת הצעירה (19 וחצי) להשקעה משתלמת יותר מחיפושי הגז מול חיפה. מי בכלל זוכר את השופטים ב"כוכב" שאמרו שהיא בוסרית ולא מפותחת. ובכן, דלומי זוכרת. "אני לא יכולה להגיד שזה לא הלך איתי אחר כך. זה רק אנושי. זה הדהד וליווה אותי, גם במובן של אולי אני לא מספיק טובה, וגם במובן של הוא אמר ככה וככה, שימי לב, אולי הוא צודק", היא אומרת. "אני גם חייבת להגיד שיכול להיות שביקורות השופטים תרמו לזה שהגעתי לאן שהגעתי. כשהשופטים היו ביקורתיים, הקהל התגונן קצת. אני מקווה שלא, אני מקווה שסימסו לי כי אהבו אותי, אבל יש מצב שזאת היתה סיבה".

היו פעמים שהרגשת שחלק מהביקורת של השופטים מגיע מהצורך להעצים את השואו?

"היום אני יודעת להגיד את זה, אבל בעונה שלי לא הייתי מודעת לזה כל כך. זאת טלוויזיה, אז לפעמים זה נלקח לאיזשהו קצה. בעונה האחרונה פתאום הסתכלתי בראש אחר, אמרתי 'היי, בואו נרד לקרקע, הכל בסדר, זאת רק דעה של חמישה אנשים'".

יצא לך לדבר עם מישהו מהשופטים מאז?

"יצא לי לדבר עם גל אוחובסקי כי היינו בברזיל ביחד, אני צילמתי קליפ והוא ושאר הצוות של 'כוכב' נסעו לצילומים של התוכנית, ומאוד הבנו זה את זה. הבנתי מאיפה הוא דיבר, למרות שזה לא היה נעים לשמוע. מהמקום של 'את עוד ילדה'. ולדעתו בגלל הבוסריות והפלסטלינה אני עוד לא יודעת מי אני, וזה מה שהפריע לו. אמרתי לו שאני מקבלת את זה, אבל זה בסדר להיות בתהליך. אני אדע מי אני בסופו של דבר, עזוב אותך משאלות כאלה גדולות".

דלומי מורגלת למקום הראשון. גם כנערה זכתה בתחרויות שירה בארץ ובחו"ל, והמג'יק עבד גם ב"כוכב". אלא שכאן היה זה הפער בין אהבת הקהל ובין הערכת השופטים לביצועים שלה, שהפך את הניצחון שלה על ולדי בלייברג ומיי פיינגולד לשנוי במחלוקת. "מבחינה תקשורתית לא הייתי המועמדת הברורה מאליה לזכייה", היא אומרת. "היו אנשים שאפשר היה יותר לצפות שיקחו את המקום הראשון. לא התעסקתי בזה בכלל באותו הזמן. המחשבה שהניעה אותי היתה לתת מאה אחוז. אחרי 'כוכב' הייתי מודעת לאיפה אני עומדת מבחינה תקשורתית".

חגורה שחורה של פוליטיקלי קורקט (צילומים: רונן אקרמן)

הניצחון הפתיע אותך?

"קצת. אני לא יכולה להגיד שלא האמנתי או קיוויתי, אבל זה היה מפתיע קצת. עברה לי המחשבה של 'מגיע לי או לא?'. היה לי פחד שלא מגיע לי, שניצחתי כי העיניים שלי יפות, פחדתי שהסיבות הן לא הסיבות הנכונות, ולמדתי להגיד לעצמי שזה המכלול. אולי זה גם העיניים אבל זה גם הקול, ואמרתי לעצמי שלמרות שהעיניים שלי יפות (צוחקת), אני חייבת לעצמי את ההתפתחות והלמידה".

במהלך העונה קיבלת מסרים שונים מהקהל והשופטים.

"נכון, אבל את שניהם לקחתי בערבון מוגבל. הקהל יכול לאהוב בקיצוניות וזאת אשליה, כי אני רק בהתחלה, זאת אהבה מופרזת ולא מבוססת, וגם יכולה בשנייה להיעלם. גם מול השופטים הקשבתי לביקורת וניסיתי לנטרל את העוקץ. זה היה קשה ולקח זמן. גם עכשיו קשה לי לנטרל את הדברים שהם של הבנאדם עצמו ושיש לו גישה מסוימת לדברים, שהיא לא קשורה אליי ספציפית. אז היו הערות שאימצתי גם כשהיו קשות, יש הערות שאמרתי חרטא. זה אני לא לוקחת".

מה סימל בשבילך המקום הראשון? הוכחה שאת הכי טובה?

"בכלל לא. כמו בלהקות צבאיות, אני לא חושבת ש... אבל את זה אני לא אגיד".

מדהים, את כל כך טרייה בתחום וכבר יש לך את המעצור הזה.

"אסור לי להגיד דברים לא טובים".

אהה! לכי עם זה לפסיכולוג הבא שלך.

"להגיד דברים לא טובים על הצבא, התכוונתי. כי אני מרגישה לויאלית".

טוב, את לובשת מדים. אני מציעה שתתפשטי, יהיה לך יותר קל.

"לא רוצה. אני אוהבת את המדים. את יודעת איך התגעגעתי אליהם?".

סליחה?

"אני מרגישה הרבה יותר משוחררת על מדים. זה מוריד ממני את הצורך להתלבש טוב כזה, מסודר. בתל אביב כולם נורא מתלבשים בסטייל ואני לא, אני מרגישה צורך להתאים את עצמי למקום, וזה פשוט לא הולך לי. כשאני קונה בגדים אני הולכת על הכי פשוט. סטייליסטים יודעים לחפש במקומות הנכונים. אני הולכת לעזריאלי".

לא מאמינה בנקמות מתוקות

את השירות הצבאי שלה בלהקת חיל החינוך והנוער מעבירה החיילת הכי יפה בצה"ל, כמו שאומרים, בכיף. מדי יום היא נוסעת לבסיס בתל השומר, ועושה את מה שהיא עושה הכי טוב - לשיר ולחפור על שירים. פלא שהיא מגדירה את עצמה כמורעלת? "יש תפקידים בצבא שיש בהם יותר אחריות. אנחנו כל כך נהנים שכמעט לא מרגישים שזה צבא. חברים שלי הכי צחקו עליי שזה השירות שלי. אולי בגלל זה הצבא בשבילי הוא המקום שאני יכולה להשתחרר בו, על מדים אני מרגישה פחות מחויבות".

את כועסת על אנשים?

"זה קורה, כן. מה לעשות, טריפוליטאית ועיראקית", היא מגחכת. " זה קורה לי במקומות שנוח לי ואני מרגישה מספיק בטוחה כדי להתעצבן. למשל, האדם האחרון שכעסתי עליו זאת אמא שלי. אני בנאדם מאוד דעתן, בתחום המקצועי הכי חשוב לי להגיד מה אני חושבת. אני נוטה להיראות מאוד שברירית ואני שמחה להראות את הצד השני".

תשעה חודשים עבדו דלומי והמנהל האמנותי שלה, סיוון יאנג, על אלבום הבכורה. השיר שביצעה ב"כוכב נולד", "קאדה דיה", במקור של הזמרת מרתה גומז, היה קצה החוט להחלטה על קונספט האלבום. הצוות בחר לחנים לטיניים, השיג את הזכויות ואז מצא כותבים ישראלים שכתבו מילים ללחנים. רצה הגורל, וגומז הקולומביאנית הגיעה באותה תקופה לארץ להופעה עם הפרויקט של עידן רייכל. אחד מאנשי הצוות שלח לה הקלטה של דלומי וניסה לעניין אותה בשיתוף פעולה. התוצאה: דואט של גומז ודלומי באלבום.

את הביקורת הראשונה על האלבום קראה דלומי כשהיא תחובה בשמלה של הנסיכה שחרזאדה, במהלך ההופעות של הפסטיגל. "ישבתי עם השמלה הכבדה הזאת", היא משחזרת, "ופתאום אני קולטת את עצמי מתנשמת, כי זה היום שהכי פחדתי ממנו". הביקורות היו מעורבות. חלקן החמיאו לדלומי על הבחירה הנבונה בסגנון הלטיני, שמתאים לסוג הקול שלה, חלקן החזירו לחיים חלק מביקורות השופטים ב"כוכב". ככה או ככה, מדובר בדריסת רגל לזמרת צעירה שהיה לה מה להוכיח.

"אני לא יכולה להגיד שהמניע של להוכיח לא היה קיים בי", היא מודה, "אבל ניסיתי שזה יתפוס כמה שפחות מהמנוע שלי. כי אם הייתי באה מהמקום של להוכיח, זה היה יוצא לא טוב. ברור שאני מתה להגיד 'יש הצדקה לניצחון שלי', אבל אם אבוא מהמקום של 'אני אראה לכם', זה יהיה לא נקי. זה כמו נקמה. ואני לא מאמינה בנקמות מתוקות".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"