יפה ונכונה

הסרט שאליו מתייחסת קוניס הוא סרטו החדש והמדובר של הבמאי דארן ארונופסקי ("המתאבק", "רקוויאם לחלום"), "ברבור שחור", שעוד לפני שעלה לאקרנים הצליח לעורר לא מעט המולה סביבו וקיבל אצל מבקר הקולנוע שלנו חמישה כוכבים. מדובר במותחן פסיכולוגי העוקב אחר נינה (פורטמן), בלרינה בלהקת הבלט של ניו יורק, שחייה, כמו אלה של עמיתיה, סובבים אך ורק סביב הריקוד. כאשר המנהל האמנותי של הלהקה, תומס לירוי (וינסנט קאסל), מחליט להחליף את הפרימה בלרינה לקראת הפקה חדשה של "אגם הברבורים", הוא מחליט לבחור בנינה. אלא שנינה, הרקדנית הצייתנית, מתקשה לבצע את התפקיד הכפול של הברבור הלבן המסמל תום והברבור השחור שכולו יצרים אפלים. הברבור הלבן דווקא בא לה בקלות, אבל הכפיל השחור, שדורש פתיינות חושנית, לא עובד עבורה. ללהקה מגיעה רקדנית חדשה בשם לילי (קוניס) המשאירה רושם גדול על לירוי ובעוד נינה מבצעת בשלמות את התפקיד הברבור הלבן, לילי מתגלית כהתגלמות הברבור השחור. השתיים מפתחות יחסים מורכבים של ידידות ותחרותיות שבמהלכם מגלה נינה את הצד באפל באישיותה באופן שיכול להביא עליה חורבן והרס.

"ארונופסקי בחר אותי לתפקיד על סמך התפקיד שעשיתי ב'מופע שנות ה־70'", מספרת קוניס. "והאמת היא שמעולם לא שאלתי אותו למה, מהפחד שהוא יתחרט. אף פעם לא באמת הבנתי מה עמד מאחורי ההחלטה שלו, אבל אין ספק שזה ציון דרך חשוב מאוד בקריירה שלי והתפקיד הדרמטי ביותר שנדרשתי לעשות עד היום. דארן הוא אחד הבמאים המבריקים ביותר שקיימים לדעתי. בטח מאלה שלי יצא לעבוד איתם".

חמישה חודשים של אימוני בלט לקראת "הברבור השחור". קוניס

צילום: אימג' בנק / Getty Images

קוניס, שעד כה עשתה בעיקר קומדיות והתמחתה בטלוויזיה, לא מפסיקה לחלק סופרלטיבים כשהיא נשאלת על עבודתה עם הבמאי: "אני לא חושבת שאפשר להסביר במילים כמה הבנאדם הזה מוכשר. למדתי ממנו המון על משמעת ועל אמון שבין שחקן לבמאי שעובד איתו. דארן הוא כל כך חכם וכל כך ויזואלי ומוציא סרטים כל כך יפים שאי אפשר ממש לתאר מה לומדים מאדם כמוהו. זה עולם ומלואו".

את קוניס אני פוגשת במלון הבוטיק ברקלי הממוקם באזור צ'לסי היוקרתי שבלונדון. "ברבור שחור" מציג במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי שמתקיים בלונדון מדי שנה והשחקנית נמצאת בתחילתו של מסע יחסי ציבור שבמהלכו היא מתוכננת לעבור מפסטיבל לפסטיבל וממדינה למדינה. "החיים שלי שייכים

 ל'ברבור שחור' בחודשיים הקרובים", היא אומרת. "מה שאנחנו עושות היום, זה מה שאני אמורה לעשות יומיום בחודשיים הקרובים. זה שונה, זה קשה, אבל עדיין כיף".

הסרט, שמגיע השבוע לארץ, נהנה מקרקס תקשורתי מסיבי בחודשים האחרונים. התקשורת עסקה בכך שהשחקניות ביצעו בעצמן את קטעי הריקוד הקלאסי, התעניינה במסכת האימונים המפרכת שהיו צריכות פורטמן וקוניס לעבור כדי להפוך לבלרינות ויצרה חרושת שמועות סביב סצנת הסקס המדוברת בין השתיים. קוניס יודעת בדיוק על מה כולם מדברים ומוכנה לענות על הכל.

"עברתי שלושה חודשים של אימוני בלט בלוס אנג'לס ואחר כך התאמנתי בניו יורק עוד חודשיים, אז סך הכל מדובר בחמישה חודשי אימונים", היא אומרת. "נטלי לדוגמה, התאמנה קרוב לשנה והמשיכה להתאמן יום יום במהלך הצילומים. לא קל להבין כמה קשה היה להתכונן לתפקיד. מעולם לא עמדתי על פוינט בחיי. אני חושבת שנעלתי נעלי בלט בפעם האחרונה כשהייתי בת עשר, וגם אלה היו נעלי בית שנראו כמו נעלי בלט. מבחינה אסתטית, בלרינה היא כל כך שונה מאדם רגיל, שלא לדבר על בחורה בת 26 כמוני, שהגוף שלה כבר מאוד מקובע. הגוף שלי הוא כבר מה שהוא. והייתי צריכה ממש להזיז עצמות ממקומן, להזיז את האגן ממקומו. זה היה כל כך קשה".

מה באשר לשמירת המשקל שנדרשת מהרקדניות?

"רזיתי קרוב לעשרה קילו. תאמיני לי!". קוניס מישירה אליי מבט כשהיא רואה את התדהמה שעל פניי. אני מנסה לברר מהיכן בדיוק ירד כל המשקל שהיא מדברת עליו. הבחורה הרי קטנטונת. "אין ספק שזה לא כיף. היה הרבה יותר כיף להעלות את כל המשקל חזרה. בדיאטה אכלתי הכל, פשוט אכלתי בכמויות מאוד מאוד קטנות, חמש פעמים ביום. אז אכלתי כל שלוש שעות, הכינו לי ארוחה כזאת שתכולתה יכולה להיכנס בכף היד שלי. אכלתי הכל, רק ממש בקטנה. בשלושת השבועות הראשונים הרגשתי שאני גוועת, אבל אז אתה מרגיש שאתה יכול להתרגל לכול".

כשאני שואלת אותה על סצנת הסקס המדוברת, קוניס ממשיכה באותו טון דיבור פרגמטי. לא ניכר שהיא חשה שלא בנוח או שהיא מתרגשת מהעניין. "תני לי לומר שלמרות מה שחושבים, לא שתינו וודקה לפני צילום הסצנה. היינו אמורים לצלם את הסצנה במשך יומיים ומה שקרה שבאנו כל כך חדורות מטרה שסיימנו לצלם אותה בחצי יום. מה שהיה נפלא בעניין הוא שנטלי ואני חברות טובות, דבר שהפך את הכל לקל יותר. פשוט באנו ועשינו את זה. לא דיברנו על זה יותר מדי, לא דסקסנו בינינו איך אנחנו ניגשות לסצנה הזאת, הכל בוסס על היותנו חברות ועל האמון שהיה לנו בדארן כבמאי".

קוניס לבושה בחצאית עור שחורה עד הברך ובחולצת כפתורים לבנה ומדברת בחיתוך דיבור מהיר תוך כדי לעיסת מסטיק. תשובותיה ענייניות מאוד והיא עושה רושם של אשה צעירה ומאוד מעשית שבאה לעשות את שנדרש ממנה, לעבוד. זה לא מרגיש כאילו היא עושה טובה שהיא מתראיינת, היא לא משחקת משחקים ואין לה גינונים מיותרים המאפיינים חלק מהקולגות שלה בהוליווד. אין ספק שהיא בחורה מאוד יפה, אך עדיין מסוג הבחורות שניתן יהיה להיתקל בהן ברחוב. היופי שלה, כמו גם מה שהיא משדרת, מאוד נגיש.

"אני חושבת שעולם הבלט ועולם הקולנוע מאוד דומים זה לזה", עונה קוניס על השאלה בנוגע להשוואה המתבקשת בין העולמות. "שניהם מאוד תחרותיים. הסיבה שבעולם הבלט יש יותר קנאה היא כי הוא יותר קטן, ויש אולי כמה בלרינות שאפשר לספור על כף יד אחת, כאשר בעולם הקולנוע יש הרבה שחקניות שאת השמות שלהן כולם מכירים. מעולם לא נתקלתי בעולם כל כך תחרותי כמו עולם הבלט. רקדניות הן יותר תחרותיות ממה שהן מוכנות להודות. כולן שופטות זו את זו, יותר משחקניות. אפשר לראות שחקניות שהן חברות טובות ומבלות יחד. בבלט לא תראי את זה. הן כל הזמן מסתכלות איך זאת עשתה את הצעד הזה ואם הן יכולות לעשות את זה יותר טוב".

ואיך הרגשת עם דמותה של לילי? הצלחת להזדהות איתה?

"לחלוטין. אם אתם מסתכלים על נינה מול לילי, נינה חייתה ונשמה בלט. זה כל מה שהיא עשתה. היא היתה בכיתה, הלכה הביתה והמשיכה להתאמן. לילי היתה בכיתה, חזרה הביתה ואכלה המבורגר. גם אני מנסה להפריד לגמרי את הקריירה שלי מהחיים הפרטיים שלי, כך שלילי ממש מדברת אליי. גם אני לא מוותרת בקלות על תפקידים שאני רוצה, אבל אני אדם מאוד מציאותי ולרוב אני יודעת היכן אני עומדת".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"