חייבים לשחק בהתחלה, אבל אני לא טוב בזה
עכשיו, פתאום, כשאני שוב לבד אחרי קשר של שלוש שנים, אני צריך ללמוד שוב, או בעצם ללמוד, נקודה. ואם תמיד נאבקתי בכל המשחקים האלה, עכשיו כבר צריך להפסיק להתלבט ולהחליט: לשחק או לא לשחק
בזמן הקשר, כשהייתי רואה מישהי אחרת המחשבות שהיו עולות לי כללו בעיקר קונוטציות מיניות. ועכשיו כשאני נתקל במישהי מתגלה פתאום הבחור הרגיש, זה שמתעניין בנפש. זה לא שלפני כן הייתי במאה אחוז ההפך הגמור, גם בזמן הקשר הייתי שם בשבילה בבעיות שלה, אבל לא באמת, לא באופן מוחלט. מאז הפרידה, זה כל מה שאני רוצה כשאני רואה מישהי: לא לשכב איתה, להרגיש איתה.
וזה לא השינוי היחיד. אם בזמן שהיינו ביחד הייתי יכול להיות אני – שזה אומר עסוק, לחוץ, מנותק ולא מקדיש יותר מדי זמן לעצמי או לאחרים מלבד מור – עכשיו פתאום אורח החיים שלי צריך להשתנות. צריך ליצור "אני" חדש. אם היו בעיות מהן ברחתי בשם הלחץ בלימודים או בעבודה, עכשיו אין לי ברירה אלא להתמודד איתן. הדפוסים הקבועים שלי, של האדישות וההתעלמות מהדברים "הלא חשובים" בחיים, כמו חברה ואינטראקציה, או סתם זמן פנוי להרהר בדברים – צריכים להשתנות בעקבות הפרידה.
עצוב לי לגלות עכשיו עד כמה לקחתי אותה כמובן מאליו, את מור היפה והמתוקה. למרות שהגענו ביחד למסקנה שזה לא מסתדר לשנינו, שלא טוב לנו ביחד, בכל זאת קיים מרחק בין רציונליות לאמוציונליות שלא נותן לי להפסיק לחשוב עליה. מצחיק, יש מין כלל כזה שבכתיבה לרוב לא חוזרים על דברים שנכתבו כבר. אני כותב די הרבה גם במסגרות אחרות, בדרך כלל על נושאים "חשובים" יותר מאהבה, רגשות וכו'. מתברר שבכתיבה רגשית יותר, המילים זורמות על מה שאתה מרגיש ופחות מתחשבות בצורך הטכני לחדש או לעניין. ולפעמים זה גם עשוי שלא לחדש.
מחסור חמור ביכולות התחלה עם המין הנשי
אחת הבעיות אחרי הפרידה, אולי לא הכי גדולה אבל לבטח הכי פרקטית, היא מחסור חמור ביכולות התחלה עם המין הנשי. בגדול, אני לא סובל מבעיית אינטליגנציה, לא בולטת לפחות, וגם לא בעיית מראה חיצוני או בכלל מאפיינים בעייתיים בולטים אחרים. לא דון ז'ואן, אבל גם די בטוח במה שיש לי להציע. ובכל זאת, יש גם מגרעות. יש לי מין נטייה מוזרה לכבד את מי שעומדת מולי ולהראות לה שאני באמת מתעניין בה.
דיברתי עם חבר, אדם נחמד בסך הכל, רק בכל הנוגע ליחסיו עם המין הנשי – חמור (כמעט) מוחלט. אבל מה, לפחות חמור שמח ומוצלח בתחום. תיארתי לו את מה שאני מתאר כאן ובטור הקודם, רק בצורה קצת גברית יותר, כמובן. הוא ציין בחינניות שלדעתו ההבדל בינינו נעוץ בכך שהוא נראה טוב יותר והמשיך לנתח את המין הנשי והאינטראקציה שלו עם זה הגברי.
לשיטתו, אשה צריכה בסופו של דבר מישהו שיידע לשלוט בה. כלומר, אם אתה אומר לה דברים נחמדים ומתבטא באופן אמיתי, לפחות בהתחלה - זה רק דוחה אותה. "אתה מגלה בהן יותר מדי עניין", אמר.
משחק מטופש של האשה הרגישה והגבר החזק
אפשר לומר שזה פרימיטיבי, אפשר לטעון שזה דוחה, ואילו מדובר היה באדם בכיר שאת שמו הייתי חושף, ארגוני הנשים היו ודאי יוצאים נגדו. אבל בשורה התחתונה – זה נכון. הכוונה היא לא לשליטה במובן הרע של המילה, צריך להבהיר. כוונתו היא לניהול הקשר, לקבלת החלטות, למשחק המטופש הזה של האשה הרגישה והגבר החזק.
אף פעם לא הבנתי את המשחקים האלה. לדעתי, קשר צריך להיות מבוסס על תמיכה הדדית, והמשחקים האלה רק מרחיקים את הכנות והאמת שבקשר שבין שני הצדדים. ובכל זאת, עם הצלחתו והאושר שהוא מפיק מכך קשה להתווכח.
אחרי הפרידה הצעתי למישהי לצאת. מישהי שאני מכיר עוד לפני כן. היא דחתה בנימוס, לא לפני שמשכה אותי קצת עם תירוצים למה היא לא יכולה להיפגש. וזה אחרי שלפני כן דיברה איתי כמה פעמים על בחור אחר, שמושך אותה, משחק משחקים, "כמו ילדון!".
נו, מילא. נראה שאי אפשר להימנע מהמשחק. הבעיה היא שאני לא טוב בו, ומעולם לא האמנתי בו. ועכשיו, פתאום, אחרי קשר של שלוש שנים, צריך ללמוד שוב, או בעצם ללמוד, נקודה. ואם תמיד נאבקתי בכל המשחקים האלה, עכשיו כבר צריך להפסיק להתלבט ולהחליט: לשחק או לא לשחק.
כשאתה משחק לפי הכללים הסיכויים שלך "לנצח" גדלים
תמיד נאבקתי, ביני לבין עצמי, אם להיענות למוסכמות חברתיות. מצד אחד, יש לזה יתרונות ברורים. כשאתה משחק לפי הכללים הסיכויים שלך "לנצח" גדלים. לצורך העניין, זה אומר שכנראה יכאב לך קצת פחות, תצליח יותר, וכו'. מצד שני, האם מרגע שהפסקת לשחק את המשחק שלך, אתה לא מצהיר מראש שהפסדת?
בעוד שבעבר ההתלבטויות האלה היו לגיטימיות, היום אני מרגיש שכבר הגיע הזמן להכריע במאבק הפנימי הזה. הפחד הזה מלהיות לבד, שכל מי שלא היה בודד בחייו פשוט לא יכול להבין, יכול לגרום להחליט להיכנס למגרש.
ואולי אני בכלל לא חושב בהיגיון עדיין, למרות הזמן שעבר. תמיד קיבלתי מחמאות על הרציונליות שלי ועל היכולת לנתח מצבים בקור ולהחליט לבחור מה לעשות. אלא שבחיים יש כנראה דברים מחוסרי היגיון.
לפנייה לכתב/ת 
