קיצור תולדות הווידאו ארט הישראלי
במוזיאון חיפה נחנך ארכיון ווידאו ארט, המהווה אכסניה ליצירות של חלוצי התחום בארץ, ביניהם יאיר גרבוז ובועז ארד. בואו לצפות במגוון עבודות מארבעת העשורים האחרונים
הווידאו ארט נחשב אולי לאמנות חדשה יחסית, אולם אפילו בישראל נפרשת העשייה בתחום לאורך עשרות שנים. במוזיאון חיפה החליטו לסקור את תולדות אמנות הווידאו והמדיה הדיגיטלית בארצנו - לתעד, לרכז ולשמר את העבודות במסגרת ארכיון המרכז למדיה חדשה, שנפתח לאחרונה. היצירות השונות ישתלבו כחלק מחלל התצוגה במוזיאון.
"מטרת הארכיון של המרכז למדיה חדשה של מוזיאון חיפה לאמנות, היא לפתח גוף ידע בתחום אמנות הווידאו והמדיה הדיגיטלית, ולפרוש מגמות שונות ומגוונות בעשייה העכשווית וההיסטורית, באופן נגיש לאנשי מקצוע ולקהל הרחב", מספרת האוצרת אילנה טננבאום.
יאיר גרבוז מתנסה בווידאו ארט ב-1978
בארכיון, שנחנך בשבוע שעבר, מוצגות עבודות באורך מלא של חלוצי הווידאו בארץ, וכן עבודות וידאו עכשוויות של אמנים ישראלים, העוסקות במגוון רב של נושאים: ההיסטוריה של הווידאו ועלייתה של תרבות אודיו-ויזואלית בארץ, סוגיות של זיכרון ופוליטיקה ובמרקם החיים כאן ועכשיו. האיסוף של חומרי הארכיון נעשה מתוך רצף התערוכות של המרכז למדיה חדשה, סדרת התערוכות "וידיאוסטוריה", ורכישות באדיבות קרן אמריקה-ישראל. כמה מהעבודות מוצגות כאן לפניכם.
1972: "ערב בחדר האוכל, קיבוץ שמיר", אברהם אילת
עבודתו של אברהם אילת עוסקת בטלוויזיה, הן בהיבטים כלליים המתייחסים לאופני המסירה של המדיום,
והן בהקשר של הסביבה הקיבוצית. במהלך ערב שלם צילם אילת במצלמת 16 מ"מ את ארוחת הערב בחדר האוכל, ואת ההכנות להקרנתו של סרט קולנוע. המצלמה הוצבה במקום אחד, ועקבה אחר ההתמלאות ההדרגתית של חדר האוכל, הפעלת הטלוויזיה ונהירת החברים אל עבר המסך.
באופן לא מתוכנן התרחש אירוע טלוויזיוני דרמטי: מהדורת החדשות סיקרה את הפיגוע בנמל התעופה לוד, שבו נהרגו 25 בני-אדם. באופן זה, העבודה מבטאת בעוצמה את התנהלות האנשים כמקשה אחת ואת כוחה השואב של הטלוויזיה. פריים הסיום מתמקד במסריט, שמפעיל את המקרנה בחדר האוכל לאחר האירוע הטלוויזיוני. דילוג זה בין מסך הטלוויזיה ומסך הקולנוע הוא אירוני ואבסורדי באופיו, האנשים נעים בין כוחו השואב של הבדיון הטלוויזיוני לבין עוצמתו של הבדיון הקולנועי.
1978: "אם לא ענק אז לפחות בגנו: הילדה", יאיר גרבוז
עבודתו של יאיר גרבוז, מחלוצי הדימוי המוקרן בארץ, (סרט סופר 8 מ"מ, פסקול לא סינכרוני) מבוססת על הנפשה אירונית של משחק בגן ילדים. גרבוז מנדנד בחוזקה מגזרת של ילדה על נדנדה לרקע מוזיקת תופים קצבית.
מגזרת הילדה על נדנדה היא אחת מהדמויות בתערוכה, המספרות את הסיפור הלאומי, אותן רכש גרבוז כשרידים מתערוכת "ישראל - זה אתה", בה המגזרות שימשו כאיורים הממחישים את הסיפור הקאנוני של הקמת המדינה, ושל אידאולוגיית כור ההיתוך. באמצעות ההנפשה מציג גרבוז טיפול אירוני במיתוסים המקומיים, בסיסמאות ובקלישאות של ההוויה הישראלית.
1986: "אנוס להיות צייר", יאיר גרבוז
בעבודה, "מביית" גרבוז את המדורה הטקסית, כשהוא מדליק מדורה בתוך מאפרה בסלון ביתו. הוא מעביר את ההתכנסות המשותפת לעשייה פשוטה, ביתית ומינורית, הנעשית ביחידות. נוסטלגי ואירוני כאחד, מאותת גרבוז את שברו של הקולקטיב הישראלי וסמלי ה"אנחנו" שלו, תוך שהוא מביית את מדורת השבט מחד, ומאידך, כמו מדליק לה נר זיכרון.
1996: "Hotel Rooms/Airports", רן סלוין
רן סלוין עוסק בעבודה ביצירת רצפים של דימויים, המחוברים יחדיו כתהליך של היזכרות כמו שירה ויזואלית. סלוין מעלה בעבודותיו היבט של בנאליות, ומצביע על ההקסמות של חברת הצריכה המערבית, מהאסתטיקה הסטרילית החלומית של סמלים תעשייתיים. בעבודה מוקרנים דימויי פנים של מספר חדרי מלון בערים גדולות: פריז, ניו יורק ועוד. אל תוך מסך הטלוויזיה המופיע בתמונת החדר, נשתלים דימויים של שוטטות בעיר, בניינים, סמלי תעשייה, מונומנטים עירוניים ועוד.
2002: "גורדון ואני", בועז ארד
בעבודה עומד בועז ארד לפני המצלמה כשעל ראשו גורדון, התרנגול שלו. מערכת היחסים ביניהם מקבלת את ביטויה תוך הניסיון לעמוד מול המצלמה. העבודה משתמשת בצורת אמנות הווידאו הקלאסית משנות ה-70 שעיקרה סיבולת מול מצלמה. התרנגול, מנהיג הלהקה, עומד על הצמרת במקרה זה ראשו של האמן, ובסופה של העבודה הוא מטיל את הלשלשת שלו על ראשו. מהלך אירוני זה מכיל מסר פוליטי המתייחס לקשר שבין מנהיג לבין קהילתו.
2004: "אל מלא רחמים", ארז ישראלי
העבודה עוסקת בתרבות השכול בישראל. ישראלי כמו נשמט מידיה החובקות של אמו (בחיים). באמצעות הפעולה המייצגית הוא משחזר ונותן ביטוי חזותי מצמרר לחווית האובדן והשכול, הכה מרכזית בהוויה הישראלית.
