הטבע הישראלי תחת התקפה: העורבים מתרבים

כדי לשמור על הטבע ליד הבית שלנו, צריך לעקוב אחר ציפורי הבר המתגוררות ליד ביתנו. פרויקט ספירת ציפורי הבר בחצרות הבתים מאפשר לכל אחד מאיתנו להקדיש לכך כ-20 דקות מזמננו ולסייע בכך, אז כדי שתוכלו להשתתף ולזהות את המינים השונים בחצרות ובגנים הסמוכים לביתכם, נמשיך בהצצה יומית לעולם של כל אחד ואחד מהם.

היום נכיר את העורב האפור - ציפור סקרנית, אינטליגנטית ובעלת זיכרון מצוין, שזוכרת אנשים וארועים ומשתפת פעולה מול אויבים.

‏ (צילום: אבי בלומן)

1

2

3

4

5

6

7

העורב האפור משתייך לסדרת ציפורי השיר בגלל מבנה איבר השמעת הקול שלו, על אף שאין לו שירה מלודית. הוא נחשב לגדול מבין ציפורי השיר בארץ. חלק ניכר מזמנו הוא מבלה על הקרקע בחיפוש מזון, תוך הליכה מתנדנדת או ניתור.

גופו גדול ומוצק ומשקלו יכול להגיע עד 1.5 ק"ג. הראש, הגרון, אברות הכנף, הזנב, המקור, העיניים והרגליים שחורים, בעוד שיתר הגוף אפור. המקור ארוך, מגושם, חזק ונטוי מעט כלפי מטה, באופן שמותאם לאכילת כל מזון. הרגלים קצרות וחזקות, הכנפיים קצרות, רחבות בבסיס ומעוגלות, והזנב ארוך וקצהו מעוגל. מעופו נראה כחתירה אחידה וקצובה, ותנועתו בקו ישר.

מזונו מגוון וכולל נבטים, פירות וניקור באבטיחים ובמלונים. הוא גם אוהב לפצח אגוזי פקאן - אם קליפתם קשה מדי, הוא נוטל אותם במקורו, נוסק אל על ומשליך אותם על הכביש שוב ושוב, עד שהוא מצליח לפצחם.

בנוסף הוא אוכל פגרים, גם כאלה המוטלים על הכביש לאחר שנדרסו. הוא גם מתנכל לצבים בוגרים ומנפץ את שריונם של צבים קטנים, תוך שמותיר אחריו עשרות שריונים ריקים מתחת לעצים. העורב האפור גם טורף ביצים וגוזלים מקנים, ציפורים פצועות וחלשות ומכרסמים קטנים. 

עורב אוכל מיד של בן אדם

קרבות אוויר

העורב האפור חי חיים ארוכים יחסית - כ-15 שנה ויותר, בזוגות מונוגמיים. הקשר בין בני הזוג עשוי להמשך כל החייםו זכר והנקבה זהים במראם. בעונת הקינון העורבים טריטוריאליים, אך בשאר השנה הם חיים בלהקות שמונות עשרות ואף מאות פרטים. בלהקות שורר דירוג חברתי מוגדר והזוגות הבוגרים עומדים בראש.

במשך היום עשויה הלהקה להתפזר ללהקות משנה כדי לחפש מזון, ולכל אחת מהן יש תחום חיפוש קבוע למידי. לעת ערב, כשעה לפני החשכה, מתכנסים בני הלהקה בזה אחר זה ב"אתר טרום לינה" בשדה או בנוף פתוח אחר. הם נוחתים על הקרקע או חגים מעל סחור סחור תוךהשמעת קולותיהם הטיפוסיים. בסמוך לשקיעה כולם עפים ביחד לאתר לינה משותף בחורשה קבועה.

לעורב יש מגוון קריאות עשיר, שכולל קריאת אזהרה אחת, קריאת אזעקה שמורכבת מ-3 הברות חזקות, וקול ההתגודדות, אותו הם משמיעים כלפי גורם זר שחודר לחורשת הלינה שלהם, וכשהם מגלים אדם עם רובה, אדם שמחזיק גוזל עורב ביד, עורב גוסס, עוף דורס, בעל חיים כמו חתול שמנסה לטפס לקן וגם כלפי חפץ שחור מתנועע.

עם הישמע קול ההתגודדות - כל הקבוצה מתקבצת יחד והעורבים צורחים בקולי קולות, מבצעים תמרוני צלילה מעל לראשו של הפרט או החפץ החשוד ואף תוקפים אותו ממש. קרבות אוויר בין עורב אפור לבין בז מצוי הם מראה שכיח למדי.

עורב תוקף עיט

מלכודות ללכידת עורבים

מיני העורבים השונים חיים בכל העולם, מלבד ניו-זילאנד ואנטארקטיקה. בארץ מצוי העורב האפור בעיקר בעמקים ובמישורים בחבל הים תיכוני. עד אמצע המאה ה-20, הוא היה שכיח ביותר, אך בראשית שנות ה-60 הורעלו רבים מהם כתוצאה מאכילת פגרי תנים שהורעלו ואוכלוסייתם הצטמצמה בצורה דרמטית. בינתיים השתקמה אוכלוסייתם וכיום היא אף גדולה יותר מזו שהייתה בתקופה שקדמה להרעלות.

מאז שנות ה-80 מתפשטים העורבים גם לאזורים מדבריים כמו יריחו, עין גדי, דימונה, מערב הנגב, שדה בוקר ומצפה רמון. לעתים הוא מזדמן גם באילת. באזורים שונים לאורך מישור החוף נמצאה צפיפות גבוהה מאוד של 19-14 קנים פעילים לקמ"ר, ובתוצאות ספירת ציפורי הבר בחצר האחרונות היה העורב האפור השכיח ביותר, אף יותר מדרור הבית.

הסיבה לריבוי העורבים קשורה כנראה לעלייה ברמת החיים ולגידול ניכר בכמויות של שאריות המזון המוצע להם במזבלות, בפארקים, בצידי הדרכים ובשדות החקלאיים.

התרבות העורבים פוגעת קשה בעולם הטבע של ישראל: הם אוכלים ומחסלים צבים, ביצי ציפורים, גורי ארנבות, זוחלים שונים ועוד. בנוסף הם פוגעים קשות בגידולי חקלאות מסוימים ובעיקר במטעי פקאן, שדות חמניות וגידולי אבטיח ודלעת. העורבים האפורים שהתפשטו לרחבי צפון-מערב הנגב מתנכלים לקינון החוברות ולצבּי החולות הנדירים.

במטרה להפחית את שיעור נזקיהם, רשות שמורות הטבע הציבה מלכודות רשת גדולות ללכידת העורבים באזורים נגועים במיוחד. בתוך מלכודות אלה שמים עורב שמשמיע קולות מצוקה והעורבים בסביבה נמשכים אליו. העורבים חודרים למלכודת דרך משפך המצוי בגג, אך לא מצליחים למצוא את דרכם חזרה על מנת לצאת.

ארובטיקה לחיזוק הקשר

עונת הקינון של העורב האפור מתחילה בסוף ינואר ונמשכת עד סוף יוני. הזוגות נוהגים לפרוש מהלהקה ולקנן במקום הקינון הקבוע שלהם. בתחילה בני הזוג מחזקים את הקשר ביניהם באמצעות ארובטיקה מסחררת, ואחר כך הם ניגשים לבניית קן חדש או לחידוש הקן הישן. הקן נבנה בנקרות סלעים או במרומי צמרת עץ גבוה, עם העדפה לאקליפטוס, אך אפשר למצוא קנים גם על עצים כמו ברוש, אורן, שקמה, תות, פקן, חרוב ועוד.

את הקן בונים שני בני הזוג במשך 10 ימים: הם שוברים ענפים בקוטר 1 ס"מ ובאורך של עד 50 ס"מ מעצים ומשיחים יבשים ויוצרים את בסיס הקן. מעל הם מגבבים ענפים דקים יותר ויוצרים בתוכם גומה רדודה, שמרופדת בעשבים ובקוצים שנתלשו מהשדה, בתוספת צמר כבשים, חוטים, בדים וחבלים. לעיתים הם גם תולשים שיער מפרווה של פרה רובצת, וגם מטמינים בקן חפצים מבריקים שאסף ושאף גנב מתוך בתים.

עורב על העץ? יש קן בסביבה

ההטלה מתחילה לרוב בסוף פברואר-מרס וכוללת 6-3 ביצים. קליפת הביצה בעלת צבע שונה בתטולות של נקבות שונות, אך לרוב הוא תכלת-ירקרק עם כתמים חומים-ירוקים בגדלים שונים.

הנקבה דוגרת כמעט לבדה במשך 19-18 יום, במהלכם הזכר שומר בעמדת תצפית מוגבהת - מה שמהווה סימן מובהק לקן המצוי בסביבה. העורבים שקטים ליד הקן וכמעט שאינם משמיעים קול, אך הם תוקפים כל עוף זר המתקרב אליו. הם גם נוהגים לגרש מתחומיהם גם עופות בני מינים אחרים כמו בזים ואנפות. עם זאת, קוקיות מצויצות מצליחות להטיל את ביציהן בקיני העורבים המצויים, המשמשים להן פונדקאים בארץ.

הגוזלים בוקעים סומים ועירומים, עורם שחרחר, לועם בצבע אדום עז ושוליו בצבע קרם. הנקבה ממשיכה לחמם את הגוזלים בהתחלה והזכר ממשיך להאכיל אותה בשלשולים, חרקים, חלזונות ופיסות בשר. התנהגות הזכר ליד הקן זהירה ביותר: הוא לא נוחת בו ישירות אלא במרחק מה ממנו, סוקר את הסביבה ורק לאחר שמוודא כי לא צופים בו - הוא גולש אל הקן. הזכר נזהר בעיקר מעורבים, חבריו לקבוצה, שעלולים לטרוף את ביציו או את גוזליו.

כשבוע לאחר הבקיעה, עיני הגוזלים נפקחות ואברותיהם מתחילות לבצבץ. בשלב זה גם הנקבה מצטרפת למאמץ הכרוך בהזנת הגוזלים - שני ההורים מביאים מזון בזפק ומקיאים אותו בקן.

האכלת גוזלים בקן

הגוזלים פורחים מן הקן כשהם כבני 32-26 יום, אך הם עשויים לשוב אליו עוד ימים אחדים לאחר מכן. הקשרים המשפחתיים נשמרים עוד כחודשיים, ובמשך הזמן הזה נשארים הגוזלים בתחומי נחלת הוריהם. בסוף הקיץ הם מצטרפים ללהקה, לרוב יחד עם הוריהם. הצעירים מגיעים לבגרות מינית כאשר הם בני כשנתיים.

קיני העורב הנטושים נתפסים על ידי עופות אחרים שמקננים בהם, כמו ינשופי עצים שהרחיבו את תחומי קינונם בארץ בשנים האחרונות. גם בזי עצים - שמגיעים הנה בסוף הקיץ בסמוך לפריחת גוזלי העורב, תופסים את קיניהם, ולעיתים קרובות גם הבז המצוי - שמנהל מלחמות חורמה עם העורבים בכדי לסלק אותם מהקן שהם בנו.

זהירות: אל תחזיקו גוזל עורב

העורב הוא אחת הציפורים המוכרות אם לא המוכרת ביותר באגדות ובאמונות של עמים שונים מכל קצוות העולם. לעיתים הוא מוזכר כציפור חכמה ולפעמים כציפור רעה, החוברת למכשפות ולכוחות הרשע. בעורבים גם נקשרו אמונות רבות. כך למשל, ספנים נהגו לקחת בימי קדם עורב בספינתם, כי האמינו שהוא ניחן ביכולת לגלות יבשה ולכוון אותם לעברה ויש הסבורים כי זה הבסיס לסיפור נח והמבול.

בתרבויות רבות העורב נחשב כמבשר רעות בשל צבעו השחור (תת המין האירופאי של העורב האפור הוא שחור), צווחותיו והרגליו לנקר בפגרים. באמנות הנוצרית הוא הפך לסמל השטן והשחיתות, אך יש הרואים בו דווקא אות מבשר טובות.

במצריים סימל העורב נישואין, בגלל נאמנותם הרבה של העורבים זה לזה. מאחר שעורבים נוהגים להחביא ולאחסן מזון, בעיקר באזורים ממוזגים וקרים, יש הסבורים כי זה הבסיס לסיפורי המקרא המספרים על אליהו הנביא: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב" (מלכים א' י"ז, 6).

העורבים ניחנו ביכולת לזהות של אדם שהרע להם, במיוחד אם החזיק גוזל של עורב בידו, גם אם זה בתום לב. יש לכך דוגמאות רבות, המתרחשות בעיקר באביב: העורבים תוקפים בחמת זעם אדם מסוים בכל פעם שהוא יוצא מפתח ביתו, כי הם סימנו אותו כמי שפגע להם בגוזל. כדי להתמודד עם מקרים של תקיפות עורבים, יש לפנות לרשות הטבע והגנים.

שמו המדעי של העורב הוא Corvus corone, באנגלית הוא נקרא Hooded Crow ובערבית: ע'ראב אוורק. 

הצצות נוספות לציפורים שחיות ליד הבית:

זמירות מתוך הסבך: שירת השחרור המופלאה

דררה: תוכי ירקרק שמנכס לעצמו קנים של אחרים