סמוראיות ופולניות פשוט לא מחכות לטלפון
קיימות שלוש דרכי פעולה שונות להתמודדות עם "תסמונת מסמוס פוסט דייט ראשון": אפשר לזרום עם זה, להתאבד על זה, או להפוך להדחיק. בכל מקרה, משהו בגישה שלנו חייב להשתנות. טור מפוכח
התהייה אם הוא יצלצל או לא יצלצל היא ככל הנראה נושא הכתיבה הוותיק ביותר בערוץ יחסים. נדמה שכבר בתקופת האבן ישבו נשות מערות ותהו האם יזכו לראות שוב את איש המערות המסוקס והשעיר משהו שנקרה בדרכן היום, או שמא הוא ימסמס אותן.
אחר כך, הופיע הריטואל כפזמון חוזר במרוצת ההיסטוריה האנושית מאדם וחוה, פרעה וקליאופטרה, הנרי השמיני ושלל נשותיו וכל היתר, עד ליום שלישי האחרון, יום לאחר הדייט שלי עם בחור חמוד למדי, שנקרא לו כאן "החמוד למדי".
יכול להיות שמה שאכתוב כאן לא יחדש הרבה, אבל הנושא ימשיך להעסיק אותנו, ובטח יופיע בטור "מפגשים מהסוג השלישי" שתפרסם פה אנדרואידית בעוד 1,000 שנה, שיתאר דייט עם חייזר שהותיר אותה לאנחות אלקטרוניות. גם אני רוצה להותיר את חותמי על האנושות עם הגרסה שלי לתסמונת "מסמוס פוסט דייט ראשון", ובצניעותי, להציע דרכי התמודדות שלא כוללות תרופות פסיכיאטריות.
כן, אני מודה בפה מלא, היום השנוא עליי ביותר בשנה הוא היום שאחרי דייט ראשון מוצלח, והרבה בגלל החשש ממסמוס. איך זה רק יום אחד בשנה? תהיו כנים עם עצמכם לרגע, האם קורה שיש לכם יותר מדייט מוצלח אחד בשנה? אם התשובה חיובית, אשריכם. לי ולחבר מרעיי זה לא קורה.
אחרי תקופה ארוכה נטולת דייטים מענייניים הגיח לחיי בהפתעה, די נעימה אני חייבת לציין, החמוד למדי. והנה, אחרי דייט מוצלח למדי עם החמוד למדי, שהיה פרפקט ג'נטלמן ועוד צ'וטט איתי ממש אחריו והתוודה על הנאתו מהדייט, אני יושבת ועושה את שנשבעתי פעמים כה רבות לפני כן שלא אעשה, מחכה ליד אמצעי התקשורת כאווזה פותה.
אז בסדר, יום אחרי הדייט, כמקובל, לא שמעתי ממנו. דממת אלחוט מוחלטת. ככל שנוקפות הדקות, קרנו של החמוד למדי יורדת אט אט. מאחר ואני אל רחום וחנון, וגם מבינה שהבחור, בתוך עמו הוא יושב – ובתל אביב נהג כתל אביבי, אני נותנת לו ליהנות מהספק ומזדיינת בסבלנות עד ליום המחרת (שלא תגידו שלא התבגרתי).
פעם עניין הנשיקה-סטירה היה הרבה יותר פשוט
ביום הבא אני זוכה לפנייה בפייסבוק, וגם זאת בשעה לא שעה. באמת תודה, אתה צריך שאני אלווה לך שיחות בטוקמן? הוא שואל אם אני רוצה להיפגש למחרת, אבל אני כבר נוסעת להורים, חבל. כמה ימים אחרי, שלא תגידו שאני פרינססה, אני שואלת לשלומו, וכן, דואגת להזכיר את קיומי. הוא שואל אם בא לי להיפגש לקפה. אני עונה שמגניב, והוא זורק ש"נדבר" במהלך השבוע.
שימו לב, לאות נו"ן במילה "נדבר". למי שקצת בקיא בעולם הדייטים, משמעותה ברורה. בטח נדבר, אני חושבת לעצמי, נדבר אם תואיל להתקשר אליי. וכצפוי, מאז בלעה את החמוד למדי האדמה. כן, גם אני נפלתי קורבן לתופעת המסמוס שלאחר דייט ראשון.
יבואו המלעיזים ויטענו שהוא לא יוצר קשר כי "הוא פשוט לא בקטע שלך". בהחלט טענה לגיטימית, וגם לגיטימי לחלוטין לא לרצות לצאת לדייט שני או לשמוע ממני או אודותיי יותר לעולם. אבל למה לעזאזל הוא צריך לשאול לשלומי, או לשאול מתי הוא רואה אותי שוב?
התשובה טמונה בנוהל הנשיקה-סטירה. אתם בטח זוכרים את המשחק מימי הולדת כשהיינו ילדים: בן ובת ישבו אחד עם גבו לשנייה, ולפי קריאה סובבו את הראש לצד כלשהו. אם סובבו לאותו כיוון, הבן זוכה לנשיקה, אם סובבו לכיוונים שונים, הבן קיבל סטירה.
פעם העולם היה פשוט, החוקים היו ברורים. היום, הדברים הרבה יותר מורכבים, ולצד כל נשיקה באה מיד סטירה, לצד כל מחמאה בא ייבוש, לצד כל הבעת עניין באה התעלמות, שחס וחלילה לא אקבל את הרושם שהבחור באמת בעניין. כך, גם עם החמוד למדי שבבירור אימץ את הנוהל הזה בשתי ידיים. אבל מה שוות כל מחמאותיו וצ'יטוטיו אם הוא נכשל במבחן התוצאה?
אחרי ניתוח מעמיק של הסוגיה, ותאמינו לי שבאישיותי האובססיבית, הפכתי והפכתי את זה כמו קובייה הונגרית, הבנתי שלמעשה קיימות שלוש דרכי פעולה שונות להתמודדות עם "תסמונת מסמוס פוסט דייט ראשון" מול החמוד למדי, או בשמו החדש "הממסמס", כשאני אכונה מעכשיו "הממוסמסת", בהתאמה.
אם הוא בעניין הרווחת, אם לא, ממילא התבאסת כבר
אופציה ראשונה היא זרימה. למרות שהשורש ז.ר.מ הצליח להמאיס את עצמו עליי בשל עודף שימוש, זהו הכינוי ההולם ביותר. המשמעות: פאסיביות מוחלטת, נקיטה בגישת הזרימה משמעה אי עשייה כברירת מחדל. כך, אגב ממליצים חז"ל.
במקומות בהם יש ספק אם לעשות פעולה שעשויה להביא לתוצאה חיובית, אך גם עלולה לגרום לתוצאה שלילית, גישת התלמוד הבבלי היא לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה – עדיף". כך ככל שהממסמס יפנה מיוזמתו (ועם דגש על יוזמתו, בנות, לא לרמות!) אל הממוסמסת היא רשאית, אך אינה מחויבת, לזרום לרבות צ'ט ודייט נוסף, כיד הדמיון הטובה עליה, בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי.
אופציה שנייה היא התאבדות. בעוד גישת הזרימה נשענת על מקורות יהודיים, הרי שגישת ההתאבדות, ההפוכה ב-180 מעלות לקוחה מתרבות הסמוראים ביפן. הלוחם המבצע חריקירי מבקש לשמור על כבודו. בדיוק באותו אופן, גישה זו אמורה לשמר את כבודה של הממוסמסת בעיני הממסמס ובעיקר בעיני עצמה, באופן שבו היא פונה אל הממסמס באופן ישיר, כשכל הקלפים על השולחן.
מה בפיה? בגדול, הצעה לדייט נוסף, בהתאם לסגנונה האישי של הממוסמסת-הסמוראית. העיקרון הוא שאם הבחור מעוניין, הצעה ישירה רק תעלה את קרנה, ואם הוא לא בעניין, ממילא שום נזק לא יכול להיגרם. היתרון הוא שמצבה יכול להשתפר, הרי את ה"לא" שלו כבר יש לה. החיסרון הוא שגישה זו נועדה רק לסמוראיות המובחרות שבינינו, כי תכל'ס, זה די ממוטט לשמוע "לא" ישר בפנים.
אפשר גם לנקוט בגישת המחיקה הטוטאלית מן התודעה. להבדיל משתי הגישות הקודמות, שורשיה של זו מגיעים מהמסורת הפולנית ועיקרה הכחשה, הדחקה וטאטוא יסודי של זכר הבחור מתחת לשטיח. הממוסמסת שבוחרת בגישה זו תרחיק את הממסמס מתודעתה לצמיתות, והלה יוזכר רק בנסיבות של השמצה מוחלטת ויהיה ללעג ולקלס לדיראון עולם אצלה ואצל חברותיה.
כששמו יוזכר הדבר ייעשה, כמובן, בליווי ווקאלי של רעשן, כמנהג עם ישראל בהמן הרשע. מחיקה מן הפייסבוק תתבצע אף היא תוך זמן קצר, שכן הצדק צריך אף להיראות, וזאת למען יראו וייראו גברברי תל אביב. לא נלך כצאן לטבח.
הוא וחבריו הם הרפש שהופכים את העיר הזו לערבוביית ניכור
עודי מנסחת גישות, והנה הוא מחובר לפייסבוק. הוא רואה אותי אונליין. אני רואה אותו. בדמיוני אנחנו כמו שני אקדוחנים שעומדים אחד מול השני בפתח מסבאה במערבון ישן, אגלי הזיעה נוטפים ושורפים בעינינו, מחכים לראות מי ימצמץ ויירה ראשון.
אני, שבימים כתיקונם היא השולפת המהירה במערב, נדרכת. זמן לקבלת החלטות. בראשי מתנהלות אלפי שיחות, בחלקן אני מתחנפת בניסיון עלוב לקבל עוד "חמודה" וסמיילי. באחרות אני מתאבדת על המטרה בנחישות, וברובן אני פשוט מטיחה בו עלבונות ומבהירה שלמרות שעשה רושם של בחור הגון, הוא ושכמותו הם הרפש שהופך את העיר הזו לערבוביית הניכור, והזיוף שהיא. ואז? אז הוא מתנתק.
עכשיו התשובה ברורה לי, אני הולכת על המסורת הפולנית. העינוי שעברתי השבוע מבהיר גם לעיוורת כמוני שהכתובת מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה. אם זה קדימון הסרט שאני הולכת לאכול איתך, אני מוותרת, היה שלום ותודה על הדגים. והנה, כשאני מתפכחת חוש ההומור חוזר, ואני צוחקת על עצמי. טיפשה, איך שוב חשבת שהאושר מגיע כל כך בקלות? נפלת לאותו בור שאת מומחית בכרייתו.
זהו סופו של הסיפור שטרם התחיל. אבל, כדי שארגיש שהרווחתי משהו מהשבוע האחרון, חוץ מנושא לכתיבה כמובן, אני נזכרת בתובנה הדי מבריקה של קאטוומן (מישל פייפר המדהימה) מהסרט "באטמן חוזר", שלצערי אני מוצאת די שימושית בזמן האחרון:
"It's always the so-called normal guys that let you down. Psychos never scare me. At least they're committed".
