שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרופיל 21

    "21", אלבומה השני של הזמרת אדל, הוא אלבום שמנסה להיות בו-זמנית מגוון, מסחרי ועמוק מקודמו, אבל משהו לא תופס. ההפקה, בה השתתף ריק רובין, הרחיקה אותה מהחום והמגע ורק השירים האחרונים מזכירים את האינטימיות של רובין וג'וני קאש

    שבועיים של האזנות אינטנסיביות, ומזמן לא מצאתי עצמי בתהייה כזאת; הכל מתוקתק ומדוקדק, הלחנים לכאורה גדולים, ההפקה בריאה, הזמרת אדירה. ובכל זאת, כמעט כלום לא חודר מעור התוף להאיר את הלב. לא שאין כאן רגעים יפים, אבל האלבום השני של אדל, "21" הוא אכזבה אמנותית מתסכלת.

     

    אני לא יכול לשכוח את הפעם הראשונה בה שמעתי את אדל. בשלהי 2007 קראתי שהיא מסומנת כאחת מהבטחות השנה הבאה באנגליה. ואז צפיתי ביו-טיוב בעיניים הענקיות שלה, הקרועות לרווחה, ושמעתי את ביצוע הפסנתר-שירה המצמרר ל-"Hometown Glory". כמה חודשים אחר כך, הגיע אלבום הבכורה המצוין "19", שהבהיר שאכן יש כאן כוח מוזיקלי נפלא.

     

    אדל בסינגל "Rolling In The Deep"

     

    אדל אדקינס הגדירה את סגנונה כ"נשמה של לב שבור". היא גם הכירה בהשוואות הכמעט בלתי נמנעות ששידכו אותה לגל הזמרות המצוינות שכבשו את אנגליה וסיכמה ש"איימי (וויינהאוס) היא הארד-קור ודאפי מאוד רכה". לכאורה, אדל היתה בערך באמצע. בלי האישיות וכתיבת השירים וההגשה, הבאמת נשגבים, של וויינהאוס, אבל עמוקה, עשירה וחידתית יותר מדאפי.

     

    "21" הוא אלבום שמנסה להיות בו-זמנית כן, מבדר, מגוון, מסחרי ועמוק יותר מקודמו. אפשר לעשות כאלה דברים, ומספיק להיזכר ב-"Back To Black", האלבום השני של וויינהאוס. אבל משהו כאן לא תופס, ובענק. אדל עבדה כאן עם כמה מפיקים, ובעיקר שניים, ריק רובין ופול אפוורת'. אפוורת', שסייע לשלל אמנים, ביניהם בלוק פארטי ופלורנס אנד דה מאשין, היה הבחירה היותר צפויה, אבל קשה להבדיל עקרונית בין התוצאות שלו ושל רובין, משום ששניהם הרחיקו את הזמרת מהחום ומהמגע הבלתי אמצעיים שהיו באלבום הבכורה.


    ריק רוּבין וידיד. הביא פה בעיקר כאבי לב, למאזין (צילומים: Gettyimages) 

     

    לרובין זו העבודה המלאה הראשונה בקריירה עם זמרת אישה, אחרי שעשה את האלבום האחרון של בת' דיטו ולהקתה, גוסיפ. על הנייר, הציפיות מהצמד היו בשיאן: המפיק הבכיר ביותר במוזיקה האמריקנית של 30 השנים האחרונות פוגש בנערת הסול האנגלית המחוננת. האם יזכך אותה אקוסטית, כמו שעשה לג'וני קאש ולניל דיאמונד? האם יטיס אותה לאצטדיונים, כמו שעשה לביסטי בויז ולרד הוט צ'ילי פפרז? לא, נדמה שרובין הביא את אדל למקום אליו הביא את מיק ג'אגר בפעם היחידה שעבד איתו, באלבום של ג'אגר ב-1993: אל כאבי לב. לא של האמן, של המאזין, ולא בגלל מה שיש בשירים, אלא בגלל מה שאין בהם.

     

    אם יש ב-"21" עוגן חיובי בלתי מעורער, הוא טמון בכך שאי אפשר לפספס את היכולת הקולית של הזמרת. באלבום הקודם היא נשמעה יותר מופנמת ומהוססת. כאן אדל פותחת את הקול ב-"Take It All" וב-"Turning Tables", במפגנים שמלמדים שההשוואות לארית'ה פרנקלין אולי פחות מופרכות משנדמו בעבר. ברור שהיא זמרת סול נדירה.

     

    עיבוד שהלך לאיבוד

    אז למה השירים לא עושים לי כלום? בהחלטה יצירתית מעט תמוהה, מהאיש שכתב והפיק לה את להיטה הגדול ביותר שהיה מועמד לגראמי, "Chasing Pavements", אג ווייט (גילוי נאות: הוא אח של חבר שלי), נרכש הפעם שיר אחד בלבד. מלבדו, הלחינו לה שישה כותבים אחרים, ולטעמי רק הסינגל השני, "Fire To The Rain" באמת מזיז רגשית, ובסוף של "Rumor Has It" יש הברקת הלחנה ועיבוד נהדרת שזורקת אותו חזרה לתזמורי המיתרים העשירים נוסח אלבום הבכורה.


    אדל בהופעה. משהו פשוט לא עובד 

     

    אבל על טיב שאר החומר מעיד, למרבה הצער, מה שקרה בעיבוד שהלך לאיבוד שלה ל-"Love Song" של הקיור. באלבום הבכורה אדל חידשה מעולה את "Make You Feel My Love" של בוב דילן. וכשהיא פוגשת כעת בקיור, היא מסוגלת רק להישמע כחלק מפרויקט "נובל ואג" עם ביצוע שטוח, אנמי וארוך ללא צורך, שמקומו אולי בפסקולי בתי קפה ורשתות מרכולים, אבל ממש לא בהאזנות אינטימיות. כמו ב"שיר אהבה" של הקיור, אני חושש שמא יש באלבום גם שירים מקוריים עם תשתית מצוינת, שאולי חמקה בעיבודים. קשה לי לנתח ולזהות מה לא עובד, ולשם ההגינות כדאי לציין שחלק מהביקורות לחלוטין הפוכות מתחושתי, למשל זו בבי.בי.סי, שטוענת שהאלבום "פשוט מהמם".

     

    דבר אחד כן מתבהר בכל האזנה, והוא שככל שהשירים לקראת סוף האלבום הופכים לצנועים יותר בעיבוד ולאקוסטיים יותר, כך פתאום הזמרת מתקרבת לאוזניים. "Take It All" ו-"Someone Like You" הן בלדות פסנתר שמחמיאות לזמרת, ו-"I'll Be Waiting" הוא השיר הכי קליל, משוחרר וכייפי שלה עד היום, והכי קרוב להישמע כמו פרנקלין בימי השיא שלה בסוף שנות השישים.


    אדל אדקינס. עמוקה מדאפי אבל בלי האישיות הוויינהאוסית 

     

    אבל האלבום ממריא סוף סוף בשתי הרצועות האחרונות, בהן מלווים את אדל רק גיטרות
    אקוסטיות וקולות. כלומר הן "הכי פחות מופקות" או שמא הכי קרובות למורשת של רובין בעבודות שלו עם קאש. פתאום הקול של אדל מזנק מהרמקולים, לופת את האוזניים, וכה נוגע, עד שפחות חשוב מה היא שרה, הגשתה שלה מנצחת כל ספקנות ואתה לגמרי שלה.

     

    בשיר האחרון, אחד משניים שהלחין לה דניאל ווילסון (שלרגע כיכב בלהקת הניינטיז "סמיסוניק"), מגיחה סוף סוף אדל במלוא הדרה: מילים מרגשות, לחן הגון וזמרת שמגישה שירים מקוריים שגם אותם עוד יחדשו לאורך השנים. הלוואי שזה היה פשוט, להסיק שהיא במיטבה כשהיא הכי אינטימית, אקוסטית ורגועה. אבל זה פתרון קל ולא אמיתי לחידת "21", משום שגם בשני הסינגלים ה"גדולים", "Rolling In The Deep" ו-"Fire To The Rain", יש רמזים לאש של ממש. לצערי, מסקנות הגונות מהאלבום הזה עדיין אין לי, אבל בטוח ש-"21" הוא לא הפרופיל המוצלח של אדל.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אדל. השוואות לארית'ה לא מופרכות
    צילום: עטיפת אלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים