חלום הוליוודי

חייו של השחקן אמיליו רוסו נשמעים בדיוק כמו אחת מהטלנובלות בהן נהג להופיע. השחקן בן ה-33 שגדל בישראל הגיע לארה"ב עם חלומות להפוך לכוכב סרטים. החלום נשמע מוכר. הוא אינו שונה מחלומם של צעירים המגיעים לכאן מכל העולם עם חלומות דומים, אבל בניגוד להרבה אחרים, הנאלצים להמשיך ולחלום תוך כדי ניקוי שולחנות בבתי קפה, רחיצת כלים והסעת נוסעים, רוסו הצליח להגשים את חלומותיו, או לפחות חלק מהם.

קודם כל הוא הצליח להפיק סרט תיעודי בשם Last man Standing על נושא שחביב עליו במיוחד, כנופיית הפשע הישראלית שפעלה בניו-יורק בשנות ה-80 ושבראשה עמדו דמויות צבעוניות ומרתקות דוגמת ג'וני אטיאס, איתן חייא ורן אפרים. השמות האלה אולי לא אומרים כלום לישראלים של אל.איי, או לאלה שזה מקרוב באו, אבל בניו-יורק של שנות ה-80, היו אלה הגירסה הישראלית לטוני סופראנו וחבורתו. (תוכלו לקרוא עוד על המאפיה הישראלית וסרטו של אמיליו רוסו בנושא בכתבה "שובה של המאפיה", המופיעה באתר זה בקטגורית כתבות תרבות והתפרסמה ב-12.12.2010.)

בנוסף, רוסו הפך לכוכב טלנובלות בזכות הכרותו עם קרלה פטריק, מורה במקצועה ומיס קולומביה בעברה, אותה הכיר באקראי במיאמי, פגישה שנגמרה בחתונה ובאוצר מלים ספרדי לא קטן, אותו רכש השחקן השאפתן בתוך שלושה חודשים. השליטה המהירה בספרדית, המבטא האותנטי שסיגל לעצמו והמראה הלטיני ההורס עזרו לו להגריל מספר תפקידים בטלנובלות, קודם במיאמי ואחר כך בקולומביה, לשם עבר עם אשתו ב- 2003 לשנה קלה.

ועוד דבר: למרות שהשם אמיליו רוסו בכלל לא היה מוכר בעיר עד לפני שנים ספורות, הרי הבחור ניחן בחוצפה ישראלית שעזרה לו כבר לגייס כוכבים דוגמת עומר שריף, סטיבן באואר, וינסט פסטורי וגם עודד פהר הישראלי, להופיע בסרטים שהוא מפיק או רוצה להפיק.

מראהו המיוחד עזר לו להשתבץ בטלנובלות בתפקידי המאהב הלטיני או האיטלקי. רוסו (צילום: יח"צ)

"עוד לפני שהגעתי לכאן, כל הזמן הפחידו והזהירו אותי שיש תחרות והעסק הזה קשה ואני אמרתי לעצמי: לא יאמן איזה אמונה קטנה יש לאנשים", אומר רוסו. "כי אני מאמין שאם אתה חושב על משהו ורוצה משהו מספיק חזק, אז אתה יכול להשיג אותו, אתה רק צריך להאמין ולדעת שזה יקרה. יש שני דברים שצריכים להניע אותך בדרך להצלחה: חלום והמוטיבציה של החלום. כמה אנשים חולמים אבל עוצרים את עצמם כי הם מפחדים ולא מאמינים שיצליחו להגשים את החלומות שלהם? אני אף פעם לא ויתרתי לעצמי או על החלומות שלי. הגעתי לניו-יורק וחייתי בחדר קטן בבניין של זונות, סרסורים וכל מיני משוגעים. עבדתי קשה, כל יום בכל מיני עבודות, בחנות סקס במנהטן, כנהג לימוזינה. הייתי קם בחמש בבוקר, עובד כמה שעות, נח קצת והולך ללמוד משחק. עבדתי מאוד קשה, אבל מעולם לא הרמתי ידיים. שילמתי על החדר 400 דולר והייתי צריך להתחלק במקלחת עם עוד אנשים, ואני אגיד לך מה, זה היה אחלה. מי שעזר לי באמת בכל התקופה הניו-יורקית שלי היו הנשים הניו-יורקיות שבאמת האמינו בי".

אחת מהנשים המאמינות האלו הייתה לילי לודג', מורה למשחק ידועה בשיטת לי סטרסברג, שלימדה בין השאר את אל פאצ'ינו ופול ניומן. אל לודג' הגיע רוסו לאחר שעבר תאונת דרכים ואושפז בבית החולים והבין שהוא חייב להגשים את חלומו להפוך לשחקן ומיד. "היא לימדה אותי שלהיות שחקן זה לפתוח את עצמך, להאמין שהכל אמיתי. לשכח את כל הצער שהיה לך בחיים ולהתרכז בתפקיד עצמו".

"תמיד אהבתי סרטים", מעיד רוסו על עצמו, "כל הילדות שלי עברה בצפיה בסרטים, כמו 'פרפר' ו'דוקטור ז'יוואגו' ובעיקר אהבתי את הסרטים הערבים והטורקים של יום שישי, שהיו לוקחים אותי למסע למשך שעתיים קסומות". בהשראת אותם סרטים הוא פנה אל השחקן המצרי, עומר שריף, בהצעה לשחק בסרט עתידי שיפיק. שריף אמר כן. בינתיים רוסו מתרכז בעיבוד הסרט התיעודי על המאפיה הישראלית לסרט עלילתי, בשיתוף עם עודד פהר, לו הוא קורא Dead Sea . "בחרתי בשם הזה", מסביר רוסו, "כי ים המלח כי הוא מקום שאין בו חיים, בדיוק כמו בסיפור על המאפיה הישראלית בניו-יורק, בה כמעט כל הגיבורים מתים בסופו של דבר".

איילה כתבה - TV (צילום: יח"צ)

המראה הלטיני

רוסו נולד בניו-יורק לאמא איטלקיה ואב מרוקאי, ירקן במקצועו. המשפחה לא נשארה זמן רב בניו-יורק ועברה לישראל, שם גדל רוסו בקריית חיים וטווה חלומות על קריירה קולנועית. ביחד עם אמו, הוא נהג לצפות מדי יום שישי בסרטים הערבים והטורקים ולהזיל דמעות. האם לא הספיקה לראות את בנה מגשים את חלומותיו מאחר ונפטרה כשרוסו עשה את צעדיו הראשונים בארה"ב. "דוד שלי התקשר אלי בשלוש בלילה ואמר לי שב, אז ישבתי. ואז הוא אמר לי: אמא שלך נפטרה. הלב שלי נשבר כי לא ראיתי אותה שלוש שנים. נסעתי מייד להלוויה. היום אני מקדיש את הסרט על המאפיה הישראלית לאמא שלי".

"ישראלים אף פעם לא מנחשים שאני ישראלי", אומר רוסו, שמראהו המיוחד עזר לו להשתבץ בטלנובלות בתפקידי המאהב הלטיני או האיטלקי, למשל באופרת הסבון "צעירים חסרי מנוח". הוא מחייך: "אני נהנה לשבת ולהקשיב למה שישראלים מדברים". לפעמים נושא השיחה יכול להיות הוא עצמו, מה שיכול להפוך את כל העסק למעניין ביותר. אבל אם אתם רוצים להחמיא לו באמת, אל תגידו שהוא נראה כמו דוגמן אלא שהוא מזכיר לכם עבריין אמיתי, כמו ג'וני יוסף אטיאס, הדמות אותה הוא מגלה ב-Last man standing.

אטיאס, יליד טירת הכרמל, נמלט מצרפת לאחר שביצע שם רצח כפול במלחמת הסמים המקומית והגיע לניו-יורק ב-1988. בניו-יורק הוא הקים כנופיית פשע ישראלית ועשה לעצמו שם כעבריין נחשב עד שנרצח, כצפוי בעולם התחתון, בגיל 36. רוסו נדלק על סיפורו של ג'וני, בדיוק כמו שאל פצ'ינו נדלק על סיפורו של טוני מונטנה ("פני צלקת") והחליט שהוא חייב לעשות סרט על חייו.

"ראיתי בזה פוטנציאל מאוד גדול, להראות לאנשים שיש גם מאפיה ישראלית בדיוק כמו המאפיה האיטלקית. יש להם שפה משלהם, כוח משלהם", הוא מסביר.

קצת קשה להבין מאיפה רוסו מצליח לממן את הסרטים שלו, והוא לא מוכן לנדב יותר מידי הסברים חוץ מזה שהוא אומר שלא צריך הרבה כסף, אלא הרבה Passion, רצון, אמונה וזהו, יש סרט. יש לרוסו קסם אישי העוזר לו מן הסתם לגייס משקיעים לסרטיו וגם שחקנים המוכנים לעבוד כמעט בחינם, רק בשביל להיות חלק מסרט שרוסו מאמין שיהפוך להצלחה גדולה.

המלצרית במסעדה הישראלית בה אנו נפגשים לא נשארת אדישה לשחקן הנאה בעל העיניים הירוקות. היא מתעקשת לעמוד ליד שולחננו ומנסה למכור לנו כל מיני פריטים בתפריט ולא הולכת גם כשאנו מתעקשים שנסתפק רק בתה עם נענע, כי בכל זאת, כבר אכלנו צהריים וארוחת הערב עוד באופק.

רוסו מקשיב לה בסבלנות אין קץ, מתארת את נפלאות הקובה והמרק המרוקאי ואחר כך מחמיא לה שהיא אשת מכירות מצוינת, ככה שלא תתייאש. מי יודע, אולי גם היא שואפת להיות שחקנית ובינתיים מנקה שולחנות וחולמת שאיזה מפיק הוליוודי יגלה אותה. רוסו אף פעם לא שוכח שגם הוא היה פעם שחקן שכזה, שהסיע זונות וסרסורים לכל מיני יעדים מפוקפקים ולכן הוא גם סופר-נחמד לשחקנים בפוטנציה שכאלו.

בארץ, הוא מספר, לא התלהבו ממנו מי יודע מה ובקושי התייחסו אליו כשחקן. היום, הוא אומר, כל אלה שלא התייחסו אליו מגיעים אליו לחפש עבודה ולבדוק אפשרויות. הוא לא מעניק להם את אותו היחס שנתנו לו ומנסה לעזור במידת האפשר: "כולנו ככלות הכל בני אדם ואני מכבד כל אחד".

איילה כתבה - ג'ושואה (צילום: יח"צ)

טוב למות בעד סרטים

רוסו לא חושש לקחת סיכונים בדרך להצלחה. מבחינתו, המטרה – כלומר הסרט – מקדשת את האמצעים ואם בדרך הוא מסכן את חייו, אז שיהיה. "אין לי גבולות, אם אני רוצה לעשות משהו, אני עושה אותו", הוא אומר. כשהצלם שלו פחד להגיע אתו לפגישה עם איתן חייא, הבוס הגדול והיחיד ששרד מהמאפיה הישראלית, רוסו אמר לו, "תקשיב לי, אנחנו עושים קולנוע. אם נמות, לפחות אנשים ידעו שנהרגנו כשאנחנו מנסים לעשות סרט. מה שיקרה יקרה, אתה צריך ביצים".

לפעמים הסיכונים האלו שהוא מוכן יכולים להיגמר בהסתבכות. פעם אחת הוא צילם סצינה בווסט וילאג' בניו-יורק ללא אישור. "היו לנו אקדחים מפלסטיק, אבל כאלו שנראו אמיתיים לכל דבר. אמרתי לצלם שלי שיצלם ולא משנה מה יקרה, מקסימום אני אלך לכלא. אז צילמנו סצינה בסרט בה האיטלקים צועקים על הישראלים והיה הרבה מאוד רעש והשכנים שחשבו שמדובר בכנופיות אמיתיות ומיהרו להזעיק את המשטרה. אמרתי לשחקנית, שימי את האקדחים בתיק ותעמידי פנים שאת לא מכירה אותי. ארבע ניידות משטרה הגיעו למקום והתחילו לשאול מה קרה ואם ראינו משהו, אמרנו שאין לנו מושג והכל בסדר והם באמת הסתלקו להם. היה לנו מזל לא נורמלי כי צילמנו ללא רישיונות בכלל".

בימים אלו עובד רוסו במקביל על מספר פרויקטים המבוססים על תסריטים אותם כתב בעצמו ובהם הוא מתכנן לככב, שיטה לא רעה לקבלת תפקידים ראשיים ויצירת רזומה. אחד התסריטים האלו, "גלסון" שמו, עוקב אחר גיבור-על, הלא הוא רוסו, שאלוהים שלח לכדור הארץ על מנת לשמור על הבריות. אבל אותו גיבור לא כל כך רוצה לחיות בעולם הזה, כי כל האנשים שאהב הלכו לעולמם והוא נותר בודד ואכול געגועים. בתסריט אחר, "סאני וריי ריי", הוא מגלם את תפקידו של בילי, מאהב לטיני. בתסריט נוסף, עבור הסרט אותו מייעד לעומר שריף, הוא מתכוון לגלם את דמותו של טרוריסט ערבי המתאהב במכסיקאית יפה בעוד הוא מבקש להבריח את הגבול לארה"ב ולבצע פיגוע.

רוסו, כמו שאפשר להבין, לא בונה על הדרך המקובלת להצלחה שתגיע או לא תגיע, זו של התייצבות לאודישנים וציפיה לטלפון המיוחל שבו יוצע לו תפקיד. הוא כותב, מפיק, מביים ומככב. זאת לפחות התוכנית. עכשיו התור של הוליווד לשים לב למה שקורה אצלה ממש מתחת לאף.