שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אליוט פינת ג'ויס

    המפגשים הצבעוניים עם הסופרים והמשוררים הכי נפלאים, מאליוט ואודן עד אישרווד וגרייבס, הם חלק מתענוגות הקריאה בספר היומנים של וירג'יניה וולף שיש בו גם וידויי נפש חזקים, לצד חלקים פחות מעניינים. על החיים בצל הקפיצה

    שימו לב לתגובתה של וירג'יניה וולף למקרא כתב היד של הספר שהוגדר לא אחת כרומן הגדול במאה ה-20: "מצאתי את עצמי משועשעת, מגורה, מוקסמת ומתעניינת בעת קריאת הפרקים הראשונים - שניים או שלושה - אחר כך נבוכה, משועממת, נרגזת ומאוכזבת כמו למראה סטודנט דוחה שמגרד את פצעוניו. וטום, טום הגדול, חושב שהוא משתווה ל'מלחמה ושלום'! בעיני זה ספר נבער, חסר תרבות, ספרו של פועל אוטודידקט".


    דיוקן וולף על עטיפת היומנים. פגשה את כל הסופרים והמשוררים

     

    הספר שבו מדובר הוא "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, ומי שמיקם אותו בפיסגת הספרות העולמית הוא זה המכונה כאן טום, הלא הוא ת.ס. אליוט, מבקר הספרות הגדול וידידה האינטלקטואלי הקרוב של וירג'יניה וולף. בביתה הוא הקריא את הפואמה החדשה שכתב, "ארץ הישימון", שהפכה לשיר המפורסם ביותר במאה העשרים, ובהוצאת הספרים הקטנה של וולף ובעלה, "הוגארת פרס", התפרסמה היצירה לראשונה.

     

    ובאשר ל"יוליסס" (שהיה מועמד גם הוא לפרסום באותה הוצאה) - השיעמום של וולף וההתפעלות של אליוט אכן מלווים מאז את הספר הבלתי קריא הזה, הנושא תו איכות יוצא דופן (וולף עצמה, אגב, הסבירה את התלהבות היתר של אליוט מן היצירה בכך שהוא נמשך אל איזה צד גס ומדמם ב"יוליסס", בגלל החיוורון האנמי שאפיין את פני השיש הכבדים שלו, שלפי אחת הגרסאות הוא נהג לאפר בפודרה סגולה).

     

    כל כך אוהבת אותה

    אינפורמציות לוהטות מעין אלה פזורות לאורך ולרוחב פרקי היומן "חירות של רגע" שכתבה וולף (1941-1882), הסופרת, המבקרת והדמות הספרותית הזוהרת אשר סבלה מהתקפי דיכאון, ואשר עמדה בצומת ההתרחשות התרבותית באירופה של המאה העשרים. 670 עמודי הספר סוקרים 26 שנות חיים (העורכת האנגליה תרמה מבואות מאירי עיניים), והם קיצור של חמשת הכרכים המקוריים שפורסמו בסוף שנות השבעים. גם סיליביה פלאת קראה בשעתו בכרכים אלה ודיברה על הקשר הסמוי בינה לבין וולף : "חבל כלשהו קושר בין חיי לבינה. אני כל כך אוהבת אותה". גם היא, כמו וולף, התאבדה כידוע.


    פלאת'. אהבה את וולף (מתוך עטיפת הספר היומנים של סילביה פלאת')

     

    בשונה מהכתיבה הסיפורית האיטית והמופנמת של וולף, הכתיבה היומנית שלה היא לרוב חדה ותמציתית, ציורית מאוד. דיוקנאות רבים של גדולי הספרות העולמית משורטטים כאן בקווים חיוניים. וולף היא גם חשופה מאוד, וידויית מאוד, בפרקי ההתבוננות העצמית.

     

    למשל, כשוולף חוששת מקטילה של ספריה - "לְמה אני מצפה מכוסה זיעה קרה?" - והיא תמיד חששה, או כשהיא מנסה להבין גל סיוט דיכאוני העובר עליה וקשור להיותה חשוכת ילדים, בניגוד לאחותה ונסה, להלן: "הבה אצפה בגל המתרומם. אני צופה. ונסה. ילדים. כישלון. כן, אני מבחינה בזה. כישלון כישלון (הגל מתרומם). אה, הם צוחקים על טעמי בצבע ירוק! הגל מתנפץ." או ההערה הפשוטה של וולף על חולשתה מול חברתה היפה והמטופחת ויטה: "בקיצור, היותה (מה שאני עצמי מעולם לא הייתי) אשה אמיתית".

     

    מחוץ למיגדר

    למרות שוולף הפכה לאייקון פמיניסטי, מעצם הצלחתה כסופרת אישה בתקופה גברית מאוד, שבה נשים התקשו למשל לקבל משרה באוניברסיטה, ובזכות עיסוקה בכתיבת נשים (בין השאר במסה המפורסמת "חדר משלך") - ברור מתוך היומנים כי ההתעניינות שלה באנשים ובספרות לא היתה מגדרית. כשהיא עמדה מול אליוט או מול הסופרת קתרין מנספילד, היא רותקה בעיקר לטעם המחשבתי שמצאה בהם, לא למינם.

     

    גם הזהות הספרותית שלה היא במידה רבה חסרת מין. העובדה שאין כמעט שום התבטאות אירוטית ביומנים, כמו גם העובדה שהיא לא מימשה את אימהותה (בגלל משברי הדיכאון המליצו הרופאים שלא תלד, והיא, בטובתה או שלא, הסכימה), הם חלק מהמהות שלה כמין נזירה במקדש הספרות.

     

    ומי לא עבר שם באותו מקדש ספרות תוסס, מול נפשה המתעניינת ועינה הבוחנת של וולף: ביקרו אצלה כריסטופר אישרווד הצעיר בתחילת דרכו: "ציפור קטנה עליזה מלאת הערכה מאין כמוה...שופע התבוננויות חריפות", מי שיכתוב בהמשך את "פרידה מברלין" המקסים, וחברו המשורר אודן: "גבר-טרייר...חריצים במקום עיניים. פנים גסות, מעניינות, מן הסתם, אך בעל שיער-תיל לבן צהבהב", או ההיסטוריון הנודע טוינבי: "נדמה לי שאני מפחידה אותו או שאיני רגילה לסגנון אוקספורד. חלקלקותו וגינוניו זרים לי", וג'ויס, כאמור: "אדם לא מרשים, מרכיב משקפיים עבים מאוד...משעמם, מרוכז בעצמו".

     

    מוזכרים גם רוברט גרייבס שיכתוב בעתיד את "אני, קלאודיוס" המזהיר: "הנער המסכן כולו דגשים, הצהרות חגיגיות ופוזה...המודעות לגאונות אינה עושה חסד עם אנשים", והלורד ססיל רוברט, המתלונן באוזניה על קריאות הכניעה של הפילוסוף הפציפיסט ברטרנד ראסל: "ראסל מטורף! טירוף מוחלט! להגיד לנו להיכנע להיטלר! לעשות מה שהיטלר אומר לנו!".


    אליוט. יחס מבטל והערכה הדדית מול וולף

     

    וכמובן, ת.ס. אליוט הצעיר ממנה בשש שנים, שיחסיה איתו ממושכים ועמוקים, החל במפגש הראשון: "אמריקאי מורכב, מבריק, מתורבת, מדבר לאט כל כך, עד שנדמה כי לכל מילה הוקצה גימור מיוחד משלה...והעיניים בצבע חום אגוז נראות כבורחות משאר גופו". דרך המורא שלה ממנו ומשיכתה השכלית אליו ואל היחס הקצת מבטל שלו, המתחלפים בהערכה הדדית ובהסתלקות המורא מצידה - הופכים יחדיו לדבר המצער אותה: "אני מאוכזבת לגלות שכבר איני פוחדת ממנו".

     

     

    ממליצה לקפוץ

    אבל למרות כל אוצרות הקריאה שמחזיק הספר, עדיין קריאה דלגנית בו היא אפשרות טבעית, כי יש כאן גם חלקים פרוזאים יומיומיים וטריווייאליים (בין השאר בדפי הפתיחה) ויש גם הרבה שמות שהקורא שאינו אנגלי ואינו בן התקופה לא יכיר. כמה? בסוף היומנים מובא מפתח יעיל של שמות ומראי-מקום שאורכו 27 עמודים, הכולל כ-500 שמות (!). חלק ניכר מהם אישים ידועים, חלקם דמויות ממשפחתה ומחבריה של וולף, אבל רבים גם השמות הלא מוכרים, כאמור.

     

    צד מעניין אחר המתפענח מתוך היומנים קשור לדיכאונותיה של וולף, שבגיל 31, שנה אחרי נישואיה, ניסתה להתאבד, ובגיל 59 הצליחה (היא מילאה את כיסיה באבנים וקפצה לנהר). מדהים כמה אסונות ליוו את חייה, החל ממות אמה כשהיתה בת 12, דרך מות אחותה למחצה ומותו ממחלת הטיפוס של אחיה האהוב (גיבור אחד מספריה), מות אביה בצעירותה, ועד מות אחיינה במלחמת ספרד ומות שתי חברותיה הקרובות בבגרותה.

     

    את שנותיה האחרונות היא בילתה תחת מתקפות האוויר הנאציות באנגליה. העוני וההתרוצצות שנגזרו עליה, הרס מחוזות ילדותה בהפצצות בלונדון ותחושת קץ התרבות ואימי המלחמה  - כל אלה כיבו בה במידה רבה את התשוקה לכתוב שהיתה יסוד שפיותה. "הכל רועד, וספרי עלול להיות כמו עש שעף מעל מדורה - מאכולת אש בפחות משניה".

     

    שנים קודם לכן היא סיפרה ביומנה על עצתה למכר שהתלבט בקנייה מסויימת: "המלצתי לו לקפוץ למים, כיוון שתמיד אני ממליצה לקפוץ למים". בסוף היא עצמה קפצה, אל המים הממשיים. חבל שלא נשארה לפחות לחזות במפלת היטלר.

     

    "וירג'יניה וולף: חירות של רגע - פרקי יומן". תרגום: אלינוער ברגר. הוצאת כתר, 704 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    וולף. כתיבה מתוך חירות, חיים בצל המוות
    לאתר ההטבות
    מומלצים