נשמע נחמד בטלפון, אבל הדייט היה ויכוח אינסופי
הוא מזמין לעצמו משקה נוסף ולא שואל אותי, לא מסכים כמעט עם כל מה שאני אומרת ומספר על גרושתו. ואני תוהה, בשביל זה הקפצתי חברה לבייביסיטר ברגע האחרון במוצאי שבת?
אפילו הימים הספורים של החורף הולכים ומתחממים. יצאתי מהסוודר האדום העוטף, הערב אני יוצאת מהבית: קבעתי דייט. החצאית קצת צמודה מדי, ולשים מייק אפ בערב מריח לי מוזר. בכל זאת, אני מתאפרת, מחייכת לעצמי במראה, מכניסה את הבטן, נושמת קצת, בסך הכל בסדר.
הבייביסיטר דופקת בדלת ושולחת אותי להחליף את השמלה החומה "הזקנה" למשהו יותר רענן. "את לא בת 60", היא נוזפת בי עם נו-נו-נו באצבע. אני יוצאת.
הוא נשמע נחמד בטלפון. אומר שהוא גרוש עם שניים, גם הוא איש עסקים מסורתי, "אוהב את החיים, והחיים אותו". מה יש לומר, מדהים. אין יותר מדויק מזה, אני מחייכת לעצמי בציניות מה.
בדרך אני מחשבת ומגיעה למסקנה שחלפו שלושה חודשים מאז הדייט האחרון שלי, שהיה מוזר למדי. הוא הגיע לאסוף אותי, הייתי בלי רכב. ברגע הראשון הסתכלנו במבט ממושך שבודק אם היה שווה, בשבילו – להגיע עד אליי, מרחק של שעה נסיעה, ובשבילי - להזעיק חברה שתגיע ברגע האחרון כי אין בייביסיטר פנויה בהתרעה של שעה וחצי במוצ"ש.
מי האמין שבאמת אצא ולא אבטל לו בדקה ה-99 כפי שאני יודעת לעשות, ובמקום זה להתלבש בערב, לצאת מהטרנינג, לצאת בכלל. נכנסתי לרכב שלו. הוא בחן את פניי בהיסוס מצודד וברמזור נעץ מבט בפרופיל שלי.
דיברתי על הדרך הארוכה שעשה, והוא מיד אמר בנחישות שזה בכלל לא נורא וכביש 6 והכל בסדר, ממש בכיף. ציינתי לעצמי שאני בטח נראית טוב היום אם במהירות כזו הוא מוחק לי את כל ההשתתפות בצערו בהינף יד.
הגענו לבית הקפה שהיה מלא בבני נוער שעשו מסיבת קריוקי
"אז לאן נוסעים?" הוא שואל ואני מהרהרת לעצמי. האמת שלא חשבתי על זה בכלל. ביליתי עם המשפחה שלי לא מזמן בקיסריה במתחם אבל זה קצת כבד, וטיפה רחוק. בית הקפה הקבוע שלי לא מתאים בכלל, צריך לחדש. "אהמ, יש כאן בית קפה חדש באזור הדרומי. סע, אני אכוון".
כשאני מכוונת זה אתגר בפני עצמו. לפעמים אני שוכחת שצריך לפנות כי אני באמצע משפט, ולפעמים אני שוכחת שיש כאן אין כניסה. עם עצמי אני זורמת, עם אחרים, ועוד אחרים בלתי מוכרים זה קצת לא נעים.
המקום נמצא שלושה רחובות מהבית שלי, חמש דקות בהליכה, ואיתו באוטו – עשר דקות של סיבובים. "זה בית קפה מקסים עם סיפור היסטורי במקום אותנטי שחודש על ידי הנכדים", אני מספרת בהתלהבות. כשאנחנו מגיעים אני קולטת די מהר שהחצר ריקה, יש אורות אבל שומם. המקום סגור. אני מחייכת במבוכה.
"טוב, אז לאן?" הוא משתדל להיות רגוע וסבלני. "את יודעת, זה לא ממש משנה, לתה יש אותו טעם בכל מקום".
בלית ברירה אני מובילה אותו לקפה ברחוב המרכזי בעיר. כשאנחנו נכנסים, מחכה לנו שמחה והמולה. כל בני הנוער האפשריים התכנסו שם לערב קריוקי מרומם.
נראה שהוא מתלהב מכך באופן מוחצן למדי, ואני מרגישה שזה בסדר, נחמד ונעים, ואז – היא מגיעה. אני מבחינה בה מתקרבת, ה"אני" הרגישה והביקורתית בטירוף. הוא מזמין לעצמו משקה נוסף ולא שואל אותי, לא מסכים כמעט עם כל מה שאני אומרת, ומספר על גרושתו (מה זה קשור עכשיו?).
כמעט נרדמתי בנסיעה חזרה הביתה
הוא גם מקטר, הכפתור העליון של החולצה תכף חונק לו את העורק הראשי בצוואר, הוא קצת אדום, מתפקע מהבדיחות של עצמו. כש"היא" מגיעה אין לי סיכוי, אני רק מקשיבה לה ומהנהנת.
הדייט היה בעצם דיון על עדות, רשויות מקומיות, מגדר, דת ומדינה, גירושים, ילדים ואפילו כלכלה. עברנו בזפזופ מהיר תוך שעה וחצי על כל התפוחים הלוהטים בקיום האנושי כאן ובכלל. היתה שיחה סוערת, לפעמים ממש נסחפנו לאווירת ויכוח.
ב-23:30 הבטתי בשעון ומכיוון שהופתעתי באמת פלטתי "וואו, מאוחר, אני חייבת הביתה". בדרכנו חזרה הוא דיבר על כל מיני דברים ואני לא עניתי על כלום. מרוב עייפות כמעט נרדמתי במהלך שמונה דקות של נסיעה. אני לא רגילה לעניין, למרות שבטח יש כאלה שרק מתחילים להתעורר עכשיו. טוב נו, גם אני הייתי שם פעם, אבל עברו מאז 15 שנה.
כשאנחנו מגיעים והוא עוצר את האוטו, אני, אימפולסיבית מתמיד, פותחת מיד את הדלת. הרכב מתמלא באור סנוורים צהוב. "טוב, תודה רבה", אני אומרת. למרות הכל, מתכוונת באמת. "נדבר". אני פותחת זוג עיניים גדולות ושקטות. הוא מסתכל עליי חצי מיואש או קצת יותר מזה. "טוב". מסתכל עליי במבט משמעותי, ושותק, עד ששנינו אומרים לילה טוב.
את לקראת דייט אחר, עם מישהו חדש
אני רצה לשער שלי וטורקת אותו. חזרתי הביתה. "מה זו הפגישה המוזרה הזאת", אני מספרת לעופרה. "לא הפסקנו להתווכח! זה לא אני, זה הוא, באמת".
"טוב, נו, את חכמה מדי, תשתקי קצת", היא מציעה לי, "תני לגבר להרגיש שהוא חכם, יודע ומוביל".
"את מתוקה, אני אוהבת אותך". אני מחבקת את עופרה ומרתיחה מים. קפה בחצר שלי, אני ועופרה, הכי טוב.
היא מסבירה לי לאט שיש דברים שאני חייבת לזכור לא להגיב עליהם גם אם הם "מרתיחים לך את הדם" ושיש רגעים שאני לא צריכה למהר לפתוח את הדלת, כי זה רגע מכונן בהמשך היחסים.
"כדור הארץ למיכל, את לקראת דייט אחר עכשיו, עם אדם אחר", אני אומרת לעצמי בקול רם. זו הזדמנות חדשה. עוד שתי דקות אני מגיעה לחניון ונזכרת בכל הנושאים שהתייחסתי אליהם בכובד ראש ומציינת לעצמי שהיום כדאי לדבר על הכל, רק לא עליהם.
חשוב להבין שכשנמצאים חמש שנים משמעותיות לבד, דיונים עם עצמי, ניחומים, התנצלויות, צחוקים וגיחוכים בקול זו אווירה די רגילה. משעשע לנו ביחד, לי ולעצמי. אחד המרצים המפורסמים באקדמיה סיפר שאחד הסימנים לכך שאדם באמת מתבגר זה שהוא מתחיל לדבר לעצמו. "הלו", רציתי לצעוק לו, "אני כבר פאנל של כמה קולות".
בכל זאת, עברו שלושה חודשים מאז אותו דייט ואני מרגישה יפה יותר, חכמה ואולי אפילו קצת יותר בוגרת. אני מוצאת חנייה. הפעם, כחלק מתהליך הצמיחה המתמשך שלי, ואני באמת משתפרת, הזמנתי בייביסיטר יומיים לפני. תרגלתי ויפאסנה ועפעופים רומנטיים בעיניים, וקבענו מראש איפה ניפגש.
הגעתי. נראה לי שזה הוא. מה צופן לי הערב?
לפנייה לכתב/ת 
