כבר לא זרים

עדיין לא רכשו שמלת ערב וחליפת טוקסידו. קארן גודמן וקירק סיימון (צילום: יח"צ)

באותה שעה ישב קירק סיימון במשרדי חברת ההפקות שיסדו השניים, על שדירת ברודוויי באפר ווסט סייד, וגלש גם הוא לאתר, אבל הוא לא ראה שום רשימה. בניסיון להגיע למידע הנכסף, הוא לחץ על נקודת הרענון במחשב כשבאותה שניה החלו כל הטלפונים לצלצל ועל מסך הסלולארי הוא ראה בזו אחר זו את המילה: "איחולים!"

"אז הבנתי שנבחרנו", סיפר השבוע. סיימון מיהר להתקשר ללין אריסון, אלמנתו של אייל הספנות תד אריסון, חברה טובה שהייתה אחראית על ההפקה. אי-מייל שמח נשלח גם לקרן טל, מנהלת בית הספר הדרום תל אביבי, ביאליק-רוגוזין, עליו נעשה הסרט.

שמלת ערב וחליפת טוקסידו קארן וקירק עדיין לא רכשו, אבל המחשבה על צעידה על השטיח האדום בהחלט הוסיפה למורל. על השטיח האדום קארן וקירק דרכו עד כה לפחות שלוש פעמים, בעקבות שלוש המועמדויות לאוסקר אליהן הגיעו במהלך שנות הקריירה הקולנועית המשותפת, בה יצרו 20 סרטים דוקומנטרים. ברזומה המרשים שלהם מופיעים גם שני פרסי אמי ופרסים מפסטיבלים בינלאומיים בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם, בהם הוקרנו סרטים שלהם. הנושאים בהם בחרו שני השותפים להתמקד הם בעיקר חינוך ואמנות, כשאחד הסרטים המצליחים ביותר של השניים הוא סרט שלווה את חוקרת השימפנזים הנודעת, ג'יין גודול, במחקריה באפריקה. סרט אחר שזכה בשני פרסי אמי הוא סרט תיעודי בן חצי שעה, בו צילמו השניים מאה אמני רחוב בניו-יורק. סרטים על בתי ספר כבר ביימו השניים בעבר, אחד מהם על בית ספר פרטי בהארלם, שם עקבו במשך כשנה אחרי 23 תלמידי גן חובה. סרט אחר שלהם, שזכה לביקורות טובות, עסק בבית הספר לריקוד של פול טיילור, כוריאוגרף נודע בעולם המחול העכשווי. אבל הסיפור של בית הספר ביאליק-רוגוזין נראה סיפור עוצמתי מכולם, בעיקר בשל האנושיות וההשראה הגדולה שהוא מביא עמו. הסרט הוקרן עד כה בפסטיבל הסרטים היהודי בעיר ובהקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב וזכה לתגובות נלהבות.

הזווית ההומאנית

אפשר בקלות להבין איך בחרו אנשי האקדמיה את "לא זרים יותר" כאחד המועמדים הסופיים. הסרט, שמספק נקודת מבט הומאנית על הנעשה בישראל, הוא תיעוד נוגע ללב של בית ספר תל אביבי בו לומדים כ-800 תלמידים בגילאי גן ועד תיכון, פליטים שהגיעו מ-48 מדינות בעולם, נושאים עמם את צלקות הטראומות הקשות שחוו עד שמצאו מקלט בישראל. הסרט עוקב אחרי שלושה ילדים: מוחמד בן ה-16, שנמלט לבדו מביתו בכפר בדרפור לאחר שחמושים פרצו לבית וירו למוות באביו ובסבתו. מוחמד, שהסתתר מתחת למיטה וראה את המראות, נמלט לבדו למצרים אחרי שהרוצחים עזבו וכעבור שנתיים הצליח להגיע לישראל. אסתר בת ה-9 היא הדמות השנייה בה מתמקד הסרט, ילדה יפהפיה ואינטליגנטית, שנמלטה עם אביה מביתם בדרום אפריקה לאחר שהאם נורתה למוות מול עיניהם. הדמות השלישית היא של יוהאנס, פליט בן 12 מאריתראה, שאבא שלו מנסה נואשות להאריך את ויזת השהייה שלהם בארץ.

כור היתוך ישראלי שעוברים התלמידים. מתוך "לא זרים יותר" (צילום: יח"צ)

החודשים בהם צולם הסרט, 15 חודשים במספר, קדמו להכרזתו של שר הפנים הישראלי, אלי ישי, על הכוונה לגרש 300 משפחות פליטים וילדיהם החיים בישראל, בינהם גם חלק מהילדים שלומדים בביאליק-רוגוזין. השקט, שקדם לשיח הציבורי הסוער שפרץ לאחר שנודעה כוונת שר הפנים, איפשר לשני הבמאים לחשוף סיפור אנושי נוגע ללב, שמביא עמו מסר חזק על המודל להתייחסות לשונה מאתנו. הסרט חושף ישראליות יפה, של יהודים הזוכרים את ההיסטוריה הלאומית שלהם כשהוא נרתמים לסייע לפליטים מוכי גורל החיים בקרבם. דני גילרמן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, שנכח בהקרנה של הסרט שהתקיימה ב-3 בינואר באולם הסינמטק בתל אביב בנוכחות ראש העיר רון חולדאי, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ותלמידי ומורי בית הספר המתועד, יצא נפעם מההקרנה. בשיחה שהתקייימה באולם לאחר ההקרנה הוא סיפר עד כמה יחל לחומרים כאלה כשהיה השגריר באו"ם, כמה רצה להציג את ישראל מזוית אחרת. אהוד אולמרט תיאר את בית הספר כמודל ל"איך עלינו הישראלים לנהוג בשונים מאתנו ובאלה שזקוקים למקלט".

הנפשות הטובות של הסרט מתגלמות בדמות מורי בית הספר והמנהלת, קרן טל. קארן גודמן אומרת שקרן היא בית הספר עצמו, מנהלת שדואגת לתלמידים שלה ואינה ניתנת לעצירה. גודמן, שבילתה ימים רבים בבית הספר, מספרת שטל מכירה כל ילד וילד, לא רק בשמו אלה גם בבעיות אתן הוא מתמודד. צוות המורים מתגלה כלא פחות אמפטי, אנשים מלאי חמלה, שיוצאים מגדרם כדי שהילדים הפליטים ילמדו עברית וישתלבו בבית הספר ובחיי הקהילה. המסירות של הצוות היא בלתי נדלית. מורה אחת מתקשרת לביתו של אחד התלמידים שלא הגיע באותו יום ומבקשת ממנו להגיע. היא גם יוצאת לביקורי בית אצל תלמידים, ביקורים שמקנים ביטחון לפליטים. מורה אחרת קונה מכספה הפרטי אופנים חדשים ליוהאנס, בתקווה שיספקו לו ביטחון עצמי ואופטימיות. כשהמורים מגלים שיוהאנס בקושי רואה, הוא נלקח לרופא עיניים שמכין לו משקפים מתאימים, מה שמשנה לחלוטין את תיפקודו בכתה. אף מילה לא נשמעת על סכנת הידבקות במחלות או נישואי תערובת, התבטאויותיו של שר הפנים לשעבר בנושא הפליטים. נושאים אלה גם לא עולים בקצה המחשבה של הצופה לאורך 40 דקות הסרט.

כמו משפחה

"לא זרים יותר" הוא סרט דובר אנגלית המתעד את כור ההיתוך הישראלי שעוברים התלמידים מתוך רצון עז לאמץ את הזהות הישראלית החדשה ולהישאר במדינה שהפכה להם לבית. אחד הרגעים המרגשים בסרט הוא תיעוד הופעתם של הילדים בשירי ג'אז ובלוז, אותם מובילים המורים. הסצינה מעבירה את הלך הרוח הנינוח שצוות בית הספר הצליח להנחיל לתלמידים שעד לא מזמן ניהלו מלחמת הישרדות. גודמן וסיימון אומרים שקשה לעשות סרט על נס, אבל המשימה, כפי שמעידה התוצאה, אפשרית. את הנס הזה, יש לקוות, ממשלת ישראל לא תהרוס במימוש איומי הגירוש. במקרה כזה סרט ההמשך עלול להיות שונה לחלוטין, והחשיפה למעשה תהיה עוד יותר גדולה אם הסרט יזכה באוסקר.

פליטים שהגיעו מ-48 מדינות, נושאים עמם את צלקות הטראומות שחוו עד שמצאו מקלט. מתוך "לא זרים יותר" (צילום: יח"צ)

סיימון: "לין אריסון, אלמנתו של תד אריסון, חברה טובה שהפיקה את הסרט, ביקרה בישראל לפני כשנתיים והתוודעה לבית הספר. יום אחד היא התקשרה ואמרה שאנחנו חייבים לבוא לבקר כדי לראות מה קורה שם. גם אנשי קרן תל אביב, עמם אנחנו בקשרים, אמרו שאנחנו חייבים לספר את הסיפור הזה".

מה הייתה ההתרשמות שלכם בביקור הראשון?

"זה היה כמו להיות בבית ספר של האו"ם. פגשנו ילדים ממדינות שונות שלומדים בכתה אחת".

גודמן: "כשהגענו בפעם הראשונה, הילדים בדיוק שרו שירי ג'אז, כשברקע התנגנה מוזיקה. הם נראו כל כך מאושרים והיה ברור שיש כאן סיפור יוצא דופן. הצילומים התפרשו על פני כ-15 חודשים כשאנחנו מגיעים לצילומים לשבועיים-שלושה וחוזרים לניו-יורק".

הייתם מודעים לכוונה לגרש את הילדים?

"כשהתחלנו לצלם לא דיברו על הנושא, לכן הופתענו כששמענו על זה מאוחר יותר. לא רצינו לעשות סרט פוליטי, היה ברור שאנחנו רוצים לעשות סרט שמתמקד בילדים".

סיימון: "צילמנו המון ובחדר העריכה קיבלנו החלטה, בהתאם לחומרים, במי להתמקד. רצינו לעשות סרט שמראה את חיי היום יום של הילדים והבעיות עמם הם מתמודדים. כמו האבא שצריך להאריך את הויזה והמנהלת שמתגייסת לעזרתו".

מה אתם יכולים לספר על הילדים?

גודמן: "מוחמד, שראה את אביו וסבתא שלו נרצחים לו מול העיניים כשהיה בן 14, לא דיבר עברית כשהגיע. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה שלו בבית ספר. משום שהוא כל כך מבריק וכל כך רצה להתקדם ולהצליח, הוא סיים את התיכון בשלוש שנים. אחרי שהוא סיים הוא הודיע שהוא רוצה לחזור לכפר שלו בדרפור ולפתוח שם בית ספר לילדי הכפר. יוהאנס, שהגיע מאריתראה בגיל 12, היה כל חייו במחנות פליטים במזרח התיכון. בסרט אנחנו מתעדים את היום הראשון שלו ללימודים, הוא נראה אבוד והמום, היה לו מבט של השתוממות בעיניים והוא בהה בכל דבר ודבר. בימים הראשונים הוא היה מאוד שקט כי הוא לא דיבר עברית או אנגלית. גם אנחנו השתדלנו לא להוציא קול, כדי שירגיש בנוח. בסרט אפשר לראות את תהליך הטרנספורמציה שהוא עובר".

סיימון: "בסוף הסרט כבר תיעדנו אותו מתרגם לתלמיד חדש, מהמדינה שלו, שלא מבין עברית ועוזר לו להיקלט".

גודמן: "ישנה גם אסתר, ילדה בת 9 עם הרוח הכי יפה, שעברה חיים כל כך קשים לאחר שעזבה את דרום אפריקה עם אביה בעקבות רצח אמה. היא ילדה יפהפיה, רדופת סיוטים, שבהתחלה סירבה להשלים עם העובדה שאמא שלה לא תחזור. אבל הצוות נתן לה את כל התמיכה והאהבה, איפשר לה להתבטא, מה שריכך את הטראומה. היום היא תלמידה מצטיינת והיא מרגישה שבית הספר הוא המשפחה שלה".

הספקתם לחוות את תל אביב?

"אמנם לא היה לנו הרבה זמן בגלל העבודה, אבל מאוד אהבתי את העיר. יש שם אוכל נהדר ואנשים בריאים שהולכים ברגל. כשנסענו לטיולים בצפון פגשנו ערבים ויהודים שחיים בשלום. פגשנו אנשים חמים ופתוחים".

רגעים מרגשים מההפקה?

"לראות את מוחמד מספר על מה שעבר עליו היה מרגש. כקולנוען, אתה מרגיש שחשוב שהסיפור יצא החוצה".

סיימון: "רק אחרי תקופה התלמידים וההורים התחילו לבטוח בנו ולדבר אתנו. הפכנו לחלק מהמשפחה".

גודמן: "היו רגעים שגם בכינו. למשל כשמוחמד סיפר על מה שעבר עליו בסודן".

לא היה קשה לילדים להיפרד מכם?

"כשאסתר גילתה שאנחנו עוזבים היא בכתה והחזיקה לי את היד, היא ביקשה שלא נחזור לארצות הברית. אנחנו מתגעגעים אליהם מאוד".

מה הפרויקט הבא שלכם?

סיימון: "השנה עבדנו גם על סדרת טלוויזיה בשם 'מאסטר קלאס' שתעלה ב-HBO. זאת סדרה בת תשעה פרקים המתעדת קבוצה קטנה של אמנים צעירים עולים שעובדים עם מנטורים נערצים על קשת מגוונת של נושאים. הסדרה מעודדת אמנים צעירים לממש את החלומות שלהם. בין המנטורים שמשתתפים: זמר האופרה פלסידו דומינגו, השחקנית ליב אולמן והארכיטקט פרנק גרי".