תחליפו דיסקית

ניסן עומד בנקודת העונשין. שופט מניח את הפּאק, דיסקית הגומי, בין ניסן לשחקן מהקבוצה היריבה. המקלות שלהם נתקעים אחד בשני. ניסן מצליח להעביר את הדיסקית לקולגה שלו, שמיד מרחף על הקרח ומחזיר אותה אחורה לניסן. ניסן מרחף גם הוא, עושה סיבוב במקום, מטעה את היריב שמולו ושועט לכיוון השער. ברגע שהוא מתקרב לקיר המגרש, שחקן נגדי נתקל בו ומועך אותו. שחקן אחר מצטרף ויש ערמת שחקנים על ניסן, שהדיסקית כבר מזמן לא אצלו: שחקן אחר מהקבוצה שלו כבר שולח אותה בטיל לכיוון השער. השוער חוטף את הדיסקית במרכז הגוף, ומשאיר אותה לשחקן מקבוצתו שישעט לכיוון הצד השני. וככה שוב ושוב. בלי הפסקה. לא פלא שהקהל - המורכב ממני, מהחברה שלי ומשני רוסים שצועקים "יבגני, דוואי!" - יוצא מגדרו מרוב התלהבות.

ניסן בן 33 וגר בבאר שבע. את ילדותו העביר בבת ים, שם היה משטח החלקה על הקרח. היום הוא בקבוצת בת ים אייסברג, שהיא לא רעה בכלל: מקום רביעי בליגה, בשנה שעברה מקום שני. הבעיה היא שלהוקי בארץ אין מקום. המתקן היחיד שאפשר לשחק בו הוא מרכז קנדה במטולה. ומכיוון שהשחקנים מממנים בעצמם את הליגה, המשחקים מתרחשים מתי שהכי זול לארגן את משטח ההחלקה: ימי שישי בערב (וגם אז משלמים 800 שקל לשעה). לכן ניסן יוצא מבאר שבע בצהריים במטרה להגיע למטולה עד שש, שיהיה קצת זמן להתאמן ולהתארגן למשחק. לקראת חצות הוא ייסע בחזרה, ויגיע הביתה בשלוש לפנות בוקר. כל זה בשביל לשחק נטו 20 דקות.

בתיאוריה, משחק הוקי נמשך שעה. 15 שחקנים בכל קבוצה, שישה על המגרש בכל זמן נתון, חילוף כל שתי דקות (אין ברירה אחרת עם ציוד במשקל שבעה קילו וחליפה שהחום בתוכה נעשה גיהינומי בתוך שניות). 12 שעות מבלים בדרכים, ובתור קהל מסתפקים בארבעה אנשים שקר להם. קר על הכיסאות כי אין כסף לחימום, והכל באשמתכם: מסיבה לא ברורה, הוקי מעניין לכם את התחת. ואני חייב לשאול, איך זה שאתם בקושי מכירים את הספורט הנהדר הזה?

"טוב חלאס, זה משעמם טילים" (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

את הבסיס אתם יודעים. על משטח קרח, עם מקלות, מעיפים דיסקית מגומי מגוּפר. שישה שחקנים בקבוצה: שוער, שני מגינים, שלושה חלוצים. כולם עולים כולם יורדים. המשחק נמשך 60 דקות שנחלקות לשלישים (ביניהם יש מנוחה של שלוש דקות), והוא נגמר בהכרעה בלבד. אין תיקו. השער קטן: 1.22 מ' גובה, 1.83 מ' רוחב. לפניו משורטטת רחבה בחצי עיגול. לשחקני שדה אסור להיכנס לרחבה כל עוד הדיסקית לא נמצאת שם, כדי לא להפריע לשוער. גם ככה יש לו מספיק עבודה כשהדיסקית כן שם.

חילופים קורים כל הזמן, לא צריך לבקש. המאמן יכול להחליף את כולם אם הוא צריך יותר שחקני הגנה, או להחליף רק שחקן אחד כי הוא גמור. החוק היחיד שקשור לחילופים הוא שלא יהיו יותר משישה שחקנים (כולל השוער) על המגרש.

לתנועת הדיסקית יש שני חוקי יסוד. הראשון הוא נבדל: אסור לשחקן לעבור את שליש המגרש של היריבה אם הדיסקית עוד לא הגיעה לשם. כשיש נבדל, שחקני שתי הקבוצות מגיעים לאחת מתשע נקודות העונשין הפזורות על המגרש (שתיים בכל צד של השער, שתיים נוספות בכל צד קרוב לחצי, ואחת במרכז) ושם עושים ביניים (Faceoff באנגלית). החוק השני הוא אייסינג: כששחקן הגנה או שוער מעיף את הדיסקית מהצד שלו אל מעבר לשער של היריבה בלי שאף אחד ייגע בו. גם זה נגמר בביניים, הפעם באחת הנקודות הקרובות לשער של המגן שהעיף. לפעמים שחקנים משתמשים באייסינג בכוונה, כדי שהמשחק ייעצר והמאמן יוכל להחליף את כל השחקנים ברגוע.

לנקודות העונשין מגיעות הקבוצות גם אחרי כל עבירה, ויש איזה 17 כאלה. למשל, Hooking היא משיכת שחקן יריב עם המקל, ונמצאת בקטגוריית Minor. העונש עליה הוא שתי דקות הרחקה. לעומתה יש Spearing - דקירת יריב בלהב המקל - עבירת Major שהעונש עליה הוא עשר דקות הרחקה. העבירה האהובה עלי נקראת Interference, ומשמעה הפרעה לשחקן שלא מחזיק בדיסקית. העונש: שתי דקות בקופסה, תא ייעודי בצד המגרש שאליו מרחיקים את הפוגע. כשהוא יוצא אפשר לערוך חילוף, אבל נשארים עם שחקן אחד פחות. מן כרטיס אדום לשתי דקות.

ואתם לא שם. קבוצות הרצליה ומעלות מתגוששות (צילום: אביהו שפירא)

העבירה הכי פופולרית היא מחיצה לקיר, ואסור לבצע אותה בליגות הצעירים והנשים. בבוגרים זה חוקי ואף "מוטיב חשוב במשחק ההגנה", כפי שטוענת ויקיפדיה. אז לא פלא שיש מכות. או לפחות אמורות להיות: אפילו במשחק ההוקי של נינטנדו היתה אופציה להביא אגרופים לשחקן שלידך, אבל בהוקי הישראלי כמעט שלא מרביצים. בשני המשחקים שראיתי זיהיתי משהו שהתחיל ונגמר מהר בדחיפה קטנה. לאלה שבכל זאת הולכים מכות מתייחסים כמו ילדים. השופט עומד, נותן בניצים מבט של "זהו? סיימתם?", ושולח את שניהם לקופסה. אני ראיתי אחד שיצא מהקופסה והתחיל לקלל, ומיד הורחק לכל המשחק וכולם התבאסו עליו. "זה אידיוט לגמרי", לחש לי אלי מערבי, סמנכ"ל התאחדות ליגת ההוקי קרח הישראלית. לאף אחד אין פה סבלנות לאלימות. כיסוחים, סבבה. אלימות זה למפגרים.

כמו חילוף של שחקן אחד, גם עבירה לא עוצרת משחק. השופט מרים את היד לסמן שהוא ראה, אבל המשחק ממשיך עד שהקבוצה שעשתה את העבירה נוגעת בדיסקית. עד אז הקבוצה הסופגת יכולה לתקוף בלי לדאוג לשער שלה. כאן נולד אחד הרעיונות האסטרטגיים הגדולים: כדי לחזק את ההתקפה, השוער יכול לצאת ולתת לשחקן התקפה להיכנס במקומו. זה אומר ש־11 אנשים טסים על המגרש, חמישה מהם תוקפים, שישה מנסים להגן, ושוער אחד ענק רץ לכיוון היציעים בתקווה שיספיק להחליף לפני שההתקפה תיפסק.

ואתם יושבים בבית, רואים עוד משחק של בית"ר.

טוב, ברור למה. מי ייסע עד מטולה? אפילו השחקנים בליגה לא מתאמנים על קרח. חלקם מתאמנים בהוקי רולר רגיל; אחרים, כמו ניסן, מתאמנים במשחקים עצמם. ואין הרבה משחקים. שמונה קבוצות פועלות בארץ, ממטולה עד רחובות. לכל קבוצה יש משחק אחד נגד כל קבוצה אחרת, ועוד שלושה משחקים לאלה שמגיעות לגמר. בחשבון פשוט? מקסימום עשרה משחקים בשנה.

ולמרות שכולם היו רוצים לשחק יותר, מצד השחקנים זה בסדר. הרי המימון מהכיס שלהם, ולאף אחד אין כסף לשים על יותר מזה. חוץ מאוטובוסים, לינה אם נשארים עד מאוחר והשכרת המגרש, הציוד יקר בטירוף. מקל זול עולה 100 דולר, כל ציוד ההגנה עוד איזה 400, והבלאי שכיח מטבע הדברים. ועם כל זה, ב־2005 היתה ישראל במה שנקרא "הדרג הראשון", שהוא אחד מתחת לגבוה ביותר - זה שנקרא "הרמה העולמית". כעבור שנה היא אמנם ירדה לדרג השני והיום מדשדשת בשלישי, אבל באליפות הנוער בשנה שעברה נתנו הצעירים פייט רציני לכמה קבוצות מקנדה, למשל. וויין גרצקי, השם היחיד שאולי אתם מכירים בהוקי, בא משם.

אז אפשר להחמיא לניסן ולחבריו שהם טובים בגלל הנשמה, בגלל ההשקעה, אבל צריך לתת ביג אפ לעלייה מחבר העמים ולאמריקאים. שני אלה יחד מהווים את רוב השחקנים. תגידו, ברור: כשבחורף יורד שלג, אפשר להחליק על אגמים. אבל בווגאס, העיר ההיא באמצע המדבר, יש שבעה מגרשי הוקי. אותו גרצקי בילה זמן נכבד מהקריירה שלו בקליפורניה. הכל שאלה של מנטליות, לא של אקלים.

ועוד משהו לזכות ההוקי. כל ילד שלומד להחליק יכול להצטרף לליגה, ובניגוד לענפי ספורט אחרים הוא כנראה גם ישחק: בגלל החילופים, בקבוצה של 15 כולם משחקים. חוץ מזה, בהוקי לא חייבים להיות ילדים. בבת ים למשל משחקים זה לצד זה שחקן בן 17 ושחקן בן 52. האחרון אולי קצת פחות מהיר, אבל ראיית המשחק והטקטיקה שלו חשובות יותר מהשנים שסגר. אולי בגלל זה הוא הקפטן.

אבל יודעים מה, עזבו שטויות. אין אקשן יותר מטורף מהוקי. תבואו, תביאו תרמוס, ותמהרו. בחודש הבא נגמרת העונה.