שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חקוק באבן, חתוך בעץ

    "פה נטמנה אשה בגודל ביינוני/ שאף פעם לא התאימה/ כי לא יכלה ולא הסכימה/ לאכול מה שנתנה לה אמא/ גם כשגדלה סרבה לבלוע". שירים מתוך ספר המשלב בין אמנות לשירה

    פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה בְּגֹדֶל בֵּינוֹנִי

    שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִתְאִימָה,

    כִּי לֹא יָכְלָה וְלֹא הִסְכִּימָה

    לֶאֱכֹל מַה שֶּׁנָּתְנָה לָהּ אִמָּא.

     

    גַּם כְּשֶׁגָּדְלָה סֵרְבָה לִבְלֹעַ

    דַּיְסָה שֶׁל תֶּרֶד, קְרִישׁ דָּגִים

    סְרָטִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה, עִתּוֹנִים

    וְכָל מַה שֶּׁנִּרְאָה לָהּ לֹא טָעִים.


     

    "בשער", חיתוך עץ. 40x37 ס"מ, 1964

     

    פֹּה נִטְמְנָה מִי שֶׁהָיְתָה לָרֹב אִשָּׁה כּוֹעֶסֶת,

    כִּי הִתְוַכְּחָה עִם הַחַיִּים וְהַמֵּתִים שִׁשִּׁים שָׁנָה,

    בָּהֶן חִבּוּק חִבָּה, צִחְקוּק שִׂמְחָה וְזִיק שֶׁל חֶסֶד

    קִבְּלָה הַרְבֵּה וּקְצַת נָתְנָה.

     

    הַאִם הִיא לֹא רָצְתָה אוֹ לֹא יָכְלָה לִהְיוֹת שַׁיֶּכֶת?

    בְּגִיל שָׁלֹש סֵרְבָה לַחִיּוּכִים הַמְשֻׁתָּפִים אֶל הַצַּלָּם,

    הֵקִימָה מֶרֶד בַּמּוֹרֶה הַלֹּא-צוֹדֵק בְּכִתָּה חֵית.

    מֵאָז הִיא רָבָה, מִתְפַּיֶּסֶת וְשׁוּב רָבָה עִם כֻּלָּם.

     

    עֵדֶן וְתֹפֶת הַמְּנוֹחָה יָדְעָה כְּבָר בִּהְיוֹתָהּ אִשָּׁה וְאִמָּא.

    וְאִם הִתְפַּרְסְמָה בָּעִתּוֹנִים, וְאִם הִתְפַּרְנְסָה מֵהוֹרָאָה -

    מֵעֵבֶר לִנְהַר הַחִפָּזוֹן הַזֶּה, בְּצַד הַלֵּבָב פְּנִימָה

    גָּדָה נִכְלֶמֶת צָרָה אֶת צְלוֹחִית שִׁירָהּ.


    "שניים", חיתוך עץ. 45x22 ס"מ, 1964

     

    פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה אֲשֶׁר חַיֶּיהָ לֹא הָיוּ לַשָּׁוְא,

    אִם נַאֲמִין לְעֶזְרָא פָּאוּנְד. לְפִי דְּבָרָיו

    מֶטָאפוֹרָה אַחַת מֻצְלַחַת מַסְפִּיקָה

    כְּדֵי שֶׁחַיֵּי הַמְשׁוֹרֵר יִזְכּוּ לְהַצְדָּקָה.

     

    הִיא גַּם הִגְשִׁימָה אֶת חֲלוֹם אִמָּהּ:

    בְּהַשָּׁקַת סְפָרֶיהָ הִיא עָלְתָה עֲלֵי בָּמָה

    וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּנְגִינָה לֹא הִצְטַיְּנָה כָּל כָּךְ

    נִגְּנָה בַּחֲלִילִית סְוִיטוֹת שֶׁל בָּאךְ.

     

    הִיא לֹא הָיְתָה רוֹפְאָה, כְּפִי שֶׁחָלַם אָבִיהָ,

    כִּי אִם כְּמוֹתוֹ הָיְתָה מוֹרָה, וְכָל מַה שֶּׁהֵבִיאָה

    לָעוֹלָם וּלְבֵית הַסֵּפֶר תִּקְּנָה בְּעֵט אָדֹם.

     

    כָּל מְאֹדָהּ בַּתִּקּוּנִים הִשְׁקִיעָה. כָּךְ הִבִּיעָה

    אֶת תְּמִימוּתָהּ הָעַקְשָׁנִית, אֶת הַחֲלוֹם

    הַמְרַפְרֵף לְהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבּוֹרֵא בְּשַׁעֲשׁוּעָיו.

     

    השירים והעבודות המובאים כאן, נלקחו מתוך ספר קטן, שמהווה ביטוי לידידות ארוכה בין שתי אמניות ירושלמיות. הפסלת והגרפיקאית, חנה פּייזר בן-דוִד, נולדה בדנציג ועלתה לארץ ב-1940. היא למדה גרפיקה

    באקדמיה לאמנות בצלאל ופיסול בבית-הספר לאמנות בסטוקהולם. השתתפה בתערוכות רבות בישראל ובחו"ל. חמוטל בר-יוסף היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. זהו ספר שיריה ה-.11 זכתה בפרס אקו"ם, פרס האישה היוצרת, פרס קרן תל-אביב ופרס ברנר. "אֶפִּיטָף" (יוונית: על הקבר) הוא שיר הספד חרוט על מצבה. אפיטפים היו נהוגים בעולם הקלאסי, הנוצרי והיהודי. רוב האפיטפים בספר הזה הם בעלי אופי הומוריסטי. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בר-יוסף. "הביעה את תמימותה העקשנית"
    צילום: באדיבות פוטו דורון
    לאתר ההטבות
    מומלצים