שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משוררים את עצמם
    שני אלבומי מחווה לגדולי הזמר העברי יצאו לאחרונה. אבל בעוד "שילה פרבר שרה אלתרמן" שם את השירים במרכז, כשהביצועים נועדו לשרת אותם, מעדיפים משתתפי פרויקט המחווה לסשה ארגוב, "מסע אספלט", להבליט את עצמם

    בישראל אוהבים להלחין שירי משוררים. טובי המלחינים והזמרים נמשכים לקצב ולעומק של המילים היפות והמדויקות ונהנים לשחרר אותן מכלא השורות הקצרות אל מרחבי הזמר הישראלי. לא כל שירה מולחנת ומבוצעת נכנסת למחזור הדם הפזמוני. בשנים האחרונות פורחת בארץ התופעה של הלחנת שירי משוררים, ואלבומים שלמים הוקדשו להם. 

     

    הצרה עם רוב הפרויקטים השירתיים העכשוויים היא שחלק מהמלחינים חשים יראת כבוד כלפי השיר, וזו מסיטה אותם להעניק לו לחן "אמנותי" מדי - מכובד, אבל לא מתיישב טוב בפה. בדרך כלל אין חשק להצטרף אליו בהאזנות הבאות או לפזם אותו פתאום בהיסח דעת, כפי שאנו חווים בשירים אהובים שאימצנו.


    עטיפת המחווה לארגוב. המבצעים מבליטים את עצמם במקום את הלחנים

     

    באחרונה יצאו שני אלבומים, שמוותרים מראש על האתגר לחדש בהלחנה ומתרכזים בביצועים של שירים ופזמונים נודעים - "מסע אספלט", עם שירים של המלחין סשה ארגוב, ו"שילה פרבר שרה אלתרמן". "מסע אספלט" הוא פרויקט (להורדה במחשב) של תחנת הרדיו "קול הקמפוס" FM106 ביוזמת השדרנית והמפיקה טלי פולק, ובו 26 שירים ששרים אמני אינדי ישראלים, רובם אלמונים לקהל הרחב. זוהי יוזמה מבורכת ומעוררת ציפיות, שלמרבה הצער התרסקו על מצע היומרה.

     

    כדי להבין את פשר האכזבה, יש לחזור ללחנים של ארגוב. הם מורכבים ומהודרים, ושזורים בהם אלגנטיות חיננית וסטייל - מהויות הזרות לרוב המשתתפים בפרויקט. הם מנגנים היטב, אבל נעדרים רעננות ופשטות וגרוע מכך - רובם מבליטים את עצמם במקום את הלחנים.

     

    ניקח לדוגמה את השיר היפהפה "החולמים אחר השמש", שכתב יורם טהרלב. צמד הפרברים ששרו אותו במקור, הדגישו את הפשטות שמבטאים גיבורי השיר - איכרים בערוב ימיהם. נועם נבו, לעומת זאת, שרה בעיבוד מתוחכם, כבד ועשיר, בניגוד לאווירה הכפרית שבמקור. גם בשיר "וידוי" של אלכסנדר פן, רב העושר, במובן הרע של המושג. הילה רוח שרה אותו בדרמטיות עמוסה מדי ובעיקר צעקנית ללא צורך, שגוברת על סערת הטקסט הטראגי.

     

    ב"מעבר לתכלת", שכתבה רחל שפירא, מתבטא במיוחד השילוב הארגובי של יופי ומורכבות. הבעיה היא שאיילת רוז-גוטליב מותחת אותו על פני כמעט שבע דקות, והאיטיות המתמשכת שבבתים מדהה את צבעי הקסם של הלחן. הוסיפו לכך עיבוד בומבסטי עם דיס-הרמוניות אוונגרדית, וגם יומרנות באופן שבו הזמרת מאתגרת את קולה לגובה במסווה אמנותי, וקבלו החמצה.

     

    קריצה רוסית

    ישנם גם יוצאים מהכלל לטובה, אך מיעוטם הופך את יופיים למובלעות לא רציפות: "נסים והנפלאות" (טל הפטר) שר את "שיר ארץ" של נתן יונתן ברעננות מתוגברת בצליל מזרחי אותנטי; אביגייל רוז "עוד מחכה לאחד" (שכתב אהוד מנור) וגורמת למאזינים לחכות לו ביחד איתה בזכות כנותה המרגשת; "קרימינל פרוג'קט" (נדיה ואנטון קוצ'ר) שרים את "הפרוצה החלוצה" (של חיים חפר) באופן משעשע וקורץ לסטריאוטיפ הרוסי ברוח שהולמת את הטקסט; נועה גולנדסקי ואדם בן אמיתי שרים את שיר הנושא, שבניגוד לשירים האחרים, הוא חדש. גולנדסקי כתבה מילים ללחן לא ידוע שהתגלה בעזבונו של ארגוב, והתוצאה היא דואט יפה שראוי להצטרף לקלאסיקות הישראליות.


    בלזיצמן ופרבר. הפשטות הופכת את השירים לעונג (צילום: עידן הובל) 

     

    כרמי זיסאפל וערן ויץ ב"אם תרצי" (חיים חפר), אמנם לא מחדשים, אבל משלבים באופן נאה את קולותיהם ומכבדים את השיר. גישתם זהה לזו שמתבטאת באלבום של שילה פרבר, שביחד עם מאיה בלזיצמן מבצעת שירים של נתן אלתרמן. בעוד שבפרויקט של ארגוב נראה שהזמרים נמצאים במרכז וחלקם משתמשים בשירים כפלטפורמה כדי להבליט את עצמם - באלבום המוקדש לאלתרמן (שאגב, ניתן גם הוא לרכישה ברשת), השירים הם העיקר והביצועים נועדו לשרת אותם. יש בו רק גיטרה, צ'לו ושני קולות נשיים משלימים - הקול המוביל נמוך מעט ועמוק, הקול המלווה גבוה ומתוק. העיבודים נצמדים למקור והשתיים שרות בפשטות ובצניעות, שהופכות את השירים לעונג צרוף.

     

    שני שירים מופיעים בשני הפרויקטים, ומתוך ההשוואה ביניהם אפשר ללמוד

     על שתי הגישות. הראשון הוא "שיר משמר", שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר. בפרויקט הארגובי מבצעת אותו רונית רולנד בעיבוד תזמורתי עשיר מדי, הגונב פוקוס מהשיר, שעיקרו הוא המילים החרדתיות. פרבר, לעומת זאת, מדגישה אותן בקולה, שמקבל גוונים מפחידים כשהיא שרה על הסכנות והאופל.

     

    שיר ערש חסר הומור

    ב"שיר ערש" שתי היצירות מחמיצות עניין מהותי - את ההומור. איתמר רוטשילד, שמשרה עליו מינימליסטיות ברוכה בעיבוד שכולו גיטרות, שר ברצינות מוחלטת, ומפספס את החיוך. כך גם פרבר ובלזיצמן. כשמשווים זאת לביצוע הידוע של מתי כספי עם ארגוב עצמו, מבינים עד כמה חסרים כאן החן והצחוק. ההומור הקיים בשיר, אך נעדר מהביצוע, מופיע אצל השתיים בשיר "לימון וצלחת", שהן הפכו לדואט שובב בהובלת בלזיצמן.

     

    השיא שלהן הוא בשיר "דצמבר", שנודע בביצוע הנפלא של מזי כהן ודפנה ארמוני. בשלמות שלהן, הן כביכול הטביעו עליו חותם "לא לגעת", אבל מתברר שקמו להן יורשות מוצלחות שמעוררות מחדש את חסדי השיר.

     

    בסוף האלבום של פרבר ובלזיצמן יש בונוס - חוה אלברשטיין מצטרפת אליהן בשיר "בכל זאת יש בה משהו". אלברשטיין, עם רקורד אלתרמני נכבד ("פגישה לאין קץ", "שדרות בגשם" ועוד) מעניקה לשיר הזה את מתנת קולה, שמצטרף בהרמוניה לקולות השתיים. יש במחווה הזו גם לטיפה נשית שמעבירה את השיר הזה, בעדינות אסרטיבית, מדור לדור. הלטיפה הזו נועדה ליוצרים - שבאחריותם לכבד את הנכסים האלה בלחנים יפים ונגישים, ולקהל - שמוזמן להתכבד בליריות הישראלית המבורכת, ובחוכמתו - לבחור במובחר.

     

    רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שילה שרה אלתרמן. לטיפה נשית
    עטיפת אלבום
    כרמי זיסאפל וערן ויץ. מכבדים את "אם תרצי"
    צילום: אייל לנדסמן
    חוה אלברשטיין. מתנת קולה
    צילום: טל שני
    לאתר ההטבות
    מומלצים