נפרדים מהרסגור: "חי את ההיסטוריה בכל רגע"
בני משפחתו של ההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור סיפרו על אדם צעיר ברוחו, "גם כשהסוף התקרב הוא היה אופטימי", אמרה בתו, מורה להיסטוריה בעצמה. גם החברים בגלי צה"ל נשבו בקסם ההיסטוריה בזכותו: "הוא לימד שהיסטוריה היא לא לשנן חומר, אלא לספר סיפור רכילות"
בני משפחתו וקרוביו של פרופ' מיכאל הרסגור, שהלך הבוקר לעולמו בגיל 87, סיפרו על היסטוריון שהשפיע על כל הסובבים איתו. " הוא היה סבא מדהים, איש חייכן שאוהב משפחה", ספד לו נכדו. בתו הוסיפה כי אביה היה "צעיר לנצח" שאהב את חברתם של הצעירים ומת "צעיר בנשמתו וברוחו, אופטימי מההתחלה ועד הסוף". הלווייתו תתקיים מחר (יום ו') ב-13:00 בקיבוץ מעברות.
הרסגור, שמוכר לרבים בזכות תוכנית הרדיו המיתולוגית "שעה היסטורית", גרם לכל הסובבים אותו להתעניין בהיסטוריה. כך למשל בתו, ניבה הרסגור הנדין, מורה להיסטוריה בעצמה, סיפרה כי "הוא לא הבין איך אפשר ללמוד מקצוע אחר, וכאשר מישהו סיפר שהוא לומד משהו אחר, הוא היה נפעם". לדבריה, הבית שבו גדלה "היה מוצף בסיפורים, אנקדוטות וצבע, כולם הושפעו מהאהבה שלו".
הנכד עילאי סיפר כי סבו "חי את ההיסטוריה כל רגע בחייו". לדבריו, "היה לו זיכרון מדהים, וכל דבר אצלו התקשר לאירוע היסטורי". נכדו של ההיסטוריון נזכר כי "מגיל קטן הוא היה מושבי אותנו על הברכיים ומספר לנו סיפורים נפלאים שקרו בעבר. נסעתי איתו ועם סבתי ז"ל כמעט בכל רחבי אירופה ובכל מקום הוא היה עוצר, מספר ומסביר. הוא הכיר כל מוזיאון ואתר שהיה קיים באירופה, וידע לספר את הסיפור מאחורי הקלעים שהביא ליצירות האמנות".
היסטוריה היא לא לשנן חומר, אלא סיפור רכילות. הרסגור (צילום: יריב כץ)
בתו של הרסגור הוסיפה כי אביה, שעלה ארצה באוניית מעפילים ב-1949, היה "ציוני בכל רמ"ח איבריו, אהב לשוחח עם אנשים, וכשנסע במוניות דיבר עם הנהגים ושאל לדעתם הפוליטית, ותמיד ניסה להשפיע, ולנתבם לדרך הנכונה לדעתו". לדבריה, "אבא מעולם לא דיבר על המוות, גם כשהסוף התקרב. הוא חי ונשם, והיה מאוד אופטימי".
הגיע לקהל רחב, אך נשאר חוקר איכותי
משה הנדין, בעלה של ניבה, סיפר על "אדם שאוהב אדם באשר הוא אדם". לדבריו, אחד הדברים שהיו חשובים להרסגור הוא "שהעם ילמד מההיסטוריה, הוא עשה זאת בעזרת ספריו, אך בעיקר בעזרת התוכנית, והיה אחד ההיסטוריונים היחידים שהגיע לקהלים כל כך רחבים".
תוכנית הרדיו של פרופ' הרסגור בגלי צה"ל זכתה לפופולאריות ניכרת בקרב קהל המאזינים במשך השנים. לדברי ליאן סרטנה, שהיתה בצוות התוכנית, ניתן ללמוד על גדולתו של הרסגור משרידותה של התוכנית.
"המעבר בין כמה שדרנים יכול להרוס תוכנית, אבל שעה היסטורית נשארה באותה מתוכנת לא משנה מי היה המנחה, הפרופסור פשוט התאים עצמו".
גם סרטנה, שבילתה שנתיים משירותה הצבאי במחיצתו של הרסגור, מצאה את עצמה בסופו של יום כסטודנטית להיסטוריה, בחוג לתולדות מזרח אסיה. "שמנו לב שכל העורכים של התוכנית, גם מי שהתחיל ללמוד רפואה בסופו של דבר למד היסטוריה", היא מספרת, "אם זה כי הוא עזב את החוג המקורי, או למד בנוסף". לדבריה, הוא מאוד השפיע על צוות העורכים ולימד אותם "שהיסטוריה היא לא לשנן חומר, אלא לספר סיפורים כמו רכילות".
הפופולאריות של התוכנית והבאת ההיסטוריה להמונים לא פגעה באיכותו כחוקר אקדמי, מעידים עמיתיו למקצוע של הרסגור. פרופסור בני ארבל, היסטוריון מאוניברסיטת תל-אביב, סיפר כי "פרופסור הרסגור היה היסטוריון משכמו ומעלה. הייתה לו תכונה נדירה שהוא ידע לשלב גם תרומה מאוד משמעותית למחקר ההיסטורי וגם היכולת להפוך את ההיסטוריה למשהו פופולרי ופתוח לקהל הרחב, לגרות את הסקרנות של האנשים. הוא היה אדם בעל חוש הומור מפותח מאוד ובעבור הסטודנטים שלמדו אצלו הלימודים היו חוויה צרופה".
"מדובר בחוקר מהולל שעמד בכל הקריטריונים האקדמאים הגבוהים ביותר", הוסיפה פרופסור מרים ירדני, מהפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, "הדוקטורט שלו על תקופת לואי ה-12 הוא דוגמה למחקר מופת ובנוסף הניסיון שלו להנגיש את ההיסטוריה להמונים היווה תרומה מאוד גדולה לחקר ההיסטוריה".
הגיש מהבית: "היסטוריה מתובלת במוזיקה"
למרות גילו המתקדם, המשיך פרופ' הרסגור להגיש את תוכנית הרדיו שלו בשנים האחרונות, גם כשהתקשה להגיע לתחנה. "הקלטנו אותו אצלו בדירה, כשהוא כבר לא יכול היה לעלות במדרגות", סיפרה סרטנה מצוות התוכנית.
עורכת המוזיקה הוותיקה בגלי צה"ל, עמליה רוזן, הוסיפה כי באותה תקופה שהתוכנית שודרה מביתו "בזמן שהייתה עוברת משאית או שהיה רעש, או שהוא רצה ללגום משהו, עצרנו והייתי צריכה להכניס שיר בהפתעה, כל שיר בהתאם לתקופה,
וכן הרבה בטהובן, אותו הוא מאוד אהב".
רוזן, שעורכת מוזיקה קרוב ל-60 שנה בתחנה, מתוכן כ-20 שנה בתוכניתו של הרסגור, סיפרה כי "הוא היה איש ורסטילי, לא רק היסטוריון נפלא. הוא הגיש גם לאנשים שפחות מבינים את ההיסטוריה הלא פשוטה, האכזרית בה הכול מתרחש. בניגוד למרצים שמעבירים שעה של חומר, אצלו היה המון הומור, כך שהמוזיקה הייתה התבלין, ההיסטוריה הייתה מתובלת".
"אין אנשים כאלה, אין לנו עוד אדם כזה", המשיכה רוזן, "נורא שהוא צריך ללכת, לפחות הוא השאיר אחריו שעות שידור רבות לדורות שלא שמעו אותו". היא סיפרה על אדם אנושי ואוהב אדם "שתמיד היה עם חיוך על הפנים, ללא כל דיסטנס עם הסובבים. כשהוא דיבר על ההיסטוריה אהבתו, שכחת שאתה שומע היסטוריה, והרגשת שכל המתים חיים. בשבילי זה היה תענוג קבוע של שעה וחצי".
לפנייה לכתב/ת 
