הקומישיונר - שוטר הליגה

מה זה קומישיונר בספורט? בספורט המקצועי האמריקאי תפקיד הקומישיונר הוא למעשה תפקידו של שוטר. השוטר הראשי הנבחר ע"י גוף מסוים לפקח על כל מה שקורה באירגון או במוסד הספורט שבחרו לפקח עליו. הפיקוח כולל שמירה שחוקי האירגון ימולאו. תפקידו לפתור מחלוקות, סכסוכים, וחוסר הסכמה. הוא אחראי על ביקורת, שמירה, וסדרנות של כל ענייני האירגון. הייחוד של הקומישיונר בספורט כאן הוא שהוא לא רק השוטר, אלא גם התובע והשופט. זאת אומרת שתפקידו לא רק לקבוע חוקים וסדרים, אלא גם לשמור על מילוי החוקים וכן לטפל באלה שמפרים את החוקים. לכן הקומישיונרים זוכים לתגמול הולם: באד סליג, הקומישיונר של הבייסבול משתכר 17.8 מיליון בשנה. רוג'ר גודל, הקומישיונר של ליגת הפוטבול הלאומית משתכר 11 מיליון בעונה. דייוויד סטרן, הקומישיונר של אן.בי.איי משתכר 10.2 מיליון בשנה, וגארי בטמן, הקומישיונר של אן.אייץ'.אל (ליגת הוקי-קרח) משתכר 7.2 מיליון.

רוג'ר גודל, הקומישנר של ליגת הפוטבול (צילום: EPA)

קומישיונרים יהודים

עובדה מעניינת היא ששלושת הקומישיונרים של הבייסבול, כדורסל, והוקי-קרח הם יהודים. משאלים, סקרים, ומאמרים רבים במדורי הספורט והביזנס של "וול-סטריט ג'ורנל", "ניו-יורק טיימס", ו"ספורטס אילוסטרייטד", מדרגים את הקומישיונרים לפי יעילותם ותרומתם לליגות שלהם. עד לפני שלוש-ארבע שנים, דיוויד סטרן היה נומרו אונו ללא תחרות. הוא נחשב לגאון הגדול שיצר יש מכמעט אין. עוד נחזור לזה. אבל בשנים האחרונות שורה של חוקים וסדרים שקבע – בחלקם משונים ומוזרים מאד – הורידו הרבה מיוקרתו, וליגת הכדורסל היא בירידה מתמדת מבחינת קהל צופים וחוזי טלוויזיה. גארי בטמן, שהיה סגנו של סטרן משך שנים רבות לפני שהפך לקומישיונר של ההוקי, העלה את ההוקי בשנים האחרונות כמעט לרמה של הפוטבול, הבייסבול, והכדורסל והיום מדברים על "ארבעת המייג'ור ספורטס", במקום על שלושה, ובטמן נחשב לגאון שגרם למהפך. הוא הצליח להשיג לליגה חוזים עם רשתות הטלוויזיה דומים לאלה של מקצועות הספורט האחרים. הוא דאג שחוקי המשחק ישונו, והקרבות הידועים בין השחקנים (לעתים תוך שימוש באלות ההוקי עצמן!) ירדו בכמותם ובאכזריותם בגלל קנסות ועונשים רציניים ביותר. בנוסף, מספר הצופים עלה עד לסולד-אאוט בכל האולמות, והוא האחראי לחוזה העבודה המשותף (קולקטיב בארגנינג), שבהוקי הוא המוצק והיציב ביותר בספורט.

אחרי בטמן, מוערך רוג'ר גודל הצעיר בפוטבול. גודל עד עתה מילא את תפקידו באופן מצוין, יצר יחסים טובים עם השחקנים ואירגוניהם וכן דאג לחוזי טלוויזיה, שכמותם לא היו בתולדות הספורט של אף ליגה אחרת בעולם כולו. בתקופת כהונתו הקצרה התרחשה גם הצמיחה הגדולה ביותר בתולדות הפוטבול, והליגה היום היא העשירה והיעילה בין כל הליגות המקצועניות בעולם. אבל עתה יש לגודל עד 4 במרץ להגיע עם אירגון השחקנים לחוזה חדש, וכאן יקום או יפול הקומישיונר הסימפטי והאהוב על בעלי הקבוצות והשחקנים כאחד. באד סליג, הקומישיונר של הבייסבול, הוא הפסיבי מבין הארבעה. השימוש בסטרואידים וסמים אחרים היוו בעיה שהתגלתה כגדולה עליו, והוא נזקק לעזרת הקונגרס לפתרון הבעיה. הוא גם נשאר אדיש לגבי המשכורות העולות לשחקים של שחקני הבייסבול ללא כל תקרת שכר. נראה שכל רצונו הוא לפרוש לגימלאות ושהקומישיונר הבא יטפל בבעיות הבוערות של הבייסבול.

הדיקטטור

דיוויד סטרן נולד בניו-יורק ב-1942 למשפחה יהודית מסורתית למדי. את ימי הקולג' עשה באוניברסיטת רטגרס בניו-ג'רזי, משם המשיך לבית הספר למשפטים של קולומביה. מיד אחרי סיום לימודיו הוא קיבל משרה במשרד עורכי דין גדול שבין עסקיו נכלל יצוג של ליגת אן.בי.אייA. ב-1978 הוא קיבל את משרת היועץ הראשי של הקומישיונר של הליגה דאז, לארי או'בריאן. שנתיים אח"כ הוא הועלה לדרגת סגן נשיא אן.בי.איי, כשהישגו הגדול קרה כמעט מיד כשהיה אחראי לחקיקת חוק חדש – ציון דרך ממש בספורט המקצועני – של הסכמת אירגון השחקנים לבדיקות אקראיות של שימוש בסמים וכימיקלים אסורים (כגון סטרואידים). באותם שנים הליגה נודעה בכינוייה "ליגת הקוקאין", וסטרן שיכנע את אירגון השחקנים להודות שקיימת בעייה רצינית שחייבת להתנקות או שהליגה תיהרס. הישגו הגדול השני היה הסכמת אירגון השחקנים למושג חדש לחלוטין בספורט – "תקרת השכר" – שקבע רף עליון למשכורות השחקנים, שהוא אחוז מסוים מהכנסות הנטו של בעלי הקבוצות. "תקרת השכר" היה רעיון גאוני ממש, שהפך למעשה את השחקנים לשותפים של הבעלים, כי ככל שרמת ההכנסות גדלה, כן גדלה תקרת השכר. היה זה חידוש שהרעיד את כל עולם הספורט המקצועני, ומאז גם הפוטבול וגם הוקי הקרח העתיקו את נוסחת התקרה של אן.בי.איי. רק בבייסבול אין בינתיים תקרת שכר, ולכן קבוצות בייסבול כה רבות נמצאות בגירעון כספי. יש המזהירים שאם הבייסבול לא יחוקק תקרת שכר משלו, הספורט כולו ימצא עצמו בסכנת התפוררות.

תחרותיות נפלאה שלא הייתה כמותה בספורט. מייקל ג'ורדון (צילום: gettyimages)

ביצת הזהב

שני הישגיו הגדולים של דוויד סטרן עשו ממנו כוכב ארגוני ושיווקי, וכשאו'בריאן פרש ב-1984, דיוויד סטרן ניבחר כקומישיונר החדש פה אחד ע"י כל בעלי הקבוצות. התמזל מזלו של סטרן שבתקופתו החלה "תקופת הזהב" של ליגת הכדורסל עם כוכבים כמג'יק ג'ונסון במערב ולארי בירד במזרח, שהפכו את לייקרס וסלטיקס לשני קטבים הופכיים עם תחרותיות נפלאה שלא הייתה כמותה בספורט. בשנות ה-80 וה-90 נוספו כוכבי-על כחאקים אולג'ואן, צ'ארלס בארקלי, קרל מלון, והגדול מכולם: מייקל ג'ורדן. הליגה הפכה לליגה הגלובאלית ביותר, וכוכביה הפכו לכוכבים בעל שם עולמי, כשמשחקי אן.בי.איי והפלייאוף שלה משודרים חי לכל מדינות העולם ללא יוצא מן הכלל. סטרן נחשב לגאון שיווקי, כוכב מבין כל הקומישיונרים. בשנת 1992 נוצרה גם "נבחרת החלומות" של אן.בי.איי באולימפיאדת ברצלונה, והליגה חגגה 20 שנה של פאר ופופולאריות וצמיחה כלכלית ללא אח ורע באף ספורט אחר, כולל כדורגל. הפופולאריות הביאה איתה הכנסות, ובתקופת כהונתו של סטרן נבנו 28 אולמות סופר-מודרניים חדשים, הליגה זכתה בחוזי טלוויזיה גדולים מאי-פעם ומספר הצופים במשחקי הליגה התקרב ל-100%.

צניחה כמעט חופשית

מאז שנת 2000 חלה ירידה בפופולאריות של הליגה, והרבה ממנה נזקפת לחובתו של דיוויד סטרן. הוא הפך למין דיקטטור של הליגה, כשכמה מהחלטותיו המוזרות פוגעות קשה בתדמית הליגה מבפנים ומבחוץ. הבעיות התחילו עם כמה עונשים חמורים ביותר לשחקנים על עבירות בשעת משחק, ובעיקר על השתתפות בתיגרות בזמן המשחק. זה קורה בכל ספורט, והעונשים חמורים, אך לא הרסנים ומכריעים כמו חוקיו של סטרן, שלמעשה פגעו בסיכויי קבוצות בפלייאוף. ב-2005 סטרן יצא עם "קוד לבוש" האוסר על שחקנים לענוד תכשיטים, משקפי שמש, מכנסיים קצרים, טי-שירטס וכובעי בייסבול כשהם בתוך האולם (אפילו בדרך לחדר ההלבשה!) ובכל אירוע של הליגה. בליגה שחלק גדול משחקניה מתהדר במשקפי שמש ותכשיטי זהב כחלק מהלבוש היום-יומי, היה זה חוק בלתי פופולארי ביותר, שעשה מסטרן נושא לבדיחות וקריקטורות. הוא הפך לנושא ההומור הראשי של תוכניות הטלוויזיה של ג'ו לנו ודיוויד לטרמן, וממעמדו הרם כקומישיונר משיחי ממש הוא הורד לדרגת מוקיון.

צעד לא פופולארי אחר היה כשהרשה את מעבר הקבוצה הסימפטית והאהובה כל כך בסיאטל, סיאטל סופרסוניקס, לאוקלהומה סיטי, מבלי לדאוג לתחליף מתאים לסיאטל. ב-2006 הוא הורה גם להחליף את כדור העור הרגיל לכדור "מיקרו-סיבי", שהרס את המשחק למשך שנתיים עד שנכנע ללחץ השחקנים והחזיר את הכדור המקורי. היו שחשדו שכל עניין הכדור החדש השתלם מאד לכיסו של סטרן באופן אישי, אך חשדות אלו מעולם לא אומתו. הקש ששבר את קש הגמל היה החוק החדש המחייב שופטים לשרוק לעבירות טכניות בגין "הבעות פנים" ו"תנועות לא מקובלות" של שחקנים, המלוות בקנסות גדולים ממשרד הליגה. אדי האוז ממיאמי היט קלע סל מקו ה-3 בשנייה האחרונה לנצחון וקפץ משמחה כשהוא עושה מין תנועה לא מובנת כשלליגה נראתה כאילו הוא מצביע על ביציו כאומר, "יש לי ביצים!" הוא חטף קנס של 25,000$. מאמן ניו-ג'רזי נטס, אברי ג'ונסון, עשה תנועת הורדת יד כלא מסכים עם החלטת שופט וספג אף הוא קנס של באותו הסכום. זאק רנדולף פער פיו כלא מאמין כששופט שרק נגדו עבירת תוקף – אותו קנס. 25 אלף. השחקנים שונאים את החוק הזה. המאמנים שונאים את החוק. והשופטים שונאים אותו יותר מכולם כי מאלץ אותם לשמש כפסיכולוגים וקוראי מחשבות שצריכים לפרש שפת גוף והבעות פנים. היחיד שאוהב את החוק הוא דיוויד סטרן, המוריד את הליגה, לאט-לאט אבל בביטחה, שאולה. הרייטינג בטלוויזיה ירד, האולמות בכמה ערים חצי ריקים והעולם מתעניין פחות ופחות בליגה שרק לפני עשר שנים הייתה הדרלינג של הספורט.