הרב עובדיה. בדיוק מה שחשבתם

הרעיון מצוין: שעה טלוויזיונית סביב גיבור תרבות ישראלי אחד, וחשיפה של חומרים ונושאים שזוכים, אם בכלל, לטיפול שטחי ומהיר מדי במהדורות החדשות. התוצאה, על פי הסרט שהוקדש לרב עובדיה יוסף, היתה מצעד של ראשים מדברים, לרוב מהללים - על סף ההגיוגרפיה.

לרגעים נדמה היה שיוצר הסרט (איתי דנקנר) והאחראי לקונספט ולרצועה כולה (אמנון לוי) נשבים בעצמם בטריוויה שהצליחו ללקט על אודות האיש. רגעים אחרים, רבים מדי, סבלו בדיוק מאותה שטיחות שאמורה היתה להיעלם עם ההעמקה בדמותו של האיש. התוצאה הכוללת: לא יותר משמעותי או מעניין מערך מורחב בוויקיפדיה.

הסרט כוון אל אותם חילוניים שבמשאל רחוב לא ידעו לומר שהרב עובדיה הוא חתן פרס ישראל לתרבות תורנית, וגם לאלה שחשבו כי זכה בפרס בשל כוחו הפוליטי. "הציבור קצת שבוי בקונספציות, בור. שונאים אותו ולא זוכרים למה", כך אמר אמנון לוי בדברי קריינות שהתנשאו על צופיו שלא לצורך - ועכשיו, לעובדות.

הן הוצגו כרצף של ראשים - בני משפחה, פרשנים לענייני חרדים, אריה דרעי ואריאל אטיאס, חוקרים ואנשי אקדמיה וגם קצת ח"כים חילוניים כדי ליצור את העימות המתבקש. כך, למדנו על ילדותו כבנו של חנווני בירושלים, על מאמציו לצאת מהמכולת וללמוד תורה, על שאפתנותו העצומה ורצונו להיות גדול הדור כבר בנעוריו המוקדמים. נחשפנו לתמונה מחתונתו - אבל איש לא עצר לרגע את מצעד המדברים כדי לומר מילה על המסמך המענין הזה, בו נראה הרב ללא זקן כלל ואפילו ללא מגבעת, בתיעוד ששווה אלף מילים על ההקצנה הדתית שהוא מוביל ביד רמה. איש מחסידיו בני ימינו לא היה מעז להופיע כך ברבים היום.

היו כמה אנקדוטות חביבות על הילדות, הנעורים והעלומים והתייחסות קצרה לאב הנעדר-נוכח שהיה שקוע בתלמודו - "האהבה הראושנה של אבא זה ספרים, האהבה השניה זה הילדים", אמרה עדינה בר שלום, בתו, והוסיפה שאיש לא אהב את ילדיו כמוהו, ואף אחד לא אמר מילה על הסתירה בין הדברים.

השאלות האמיתיות נשארו בחוץ

בהמשך, עקב בצד אגודל, תועדו תחנות חייו: דיינות ורבנות ראשית, תרומתו העצומה לחדשנות הלכתית ולפתרון בעיות חברתיות קשות (התרת עגונות, הכרה ביהדותם של יוצאי אתיופיה ועוד) - עד לשבר בקטיעת תפקידו כרב ראשי ובנייתה של ש"ס מתוך השבר. לא חסר שם העימות הפוליטי והאישי עם הרב ש"ך, ההסבר לעלייתה המטאורית של ש"ס כנציגה אותנטית של היהדות הספרדית, ומפי ראשים מדברים מתחלפים - כמה מהמהלכים הפוליטיים והחברתיים הגדולים להם היה אחראי.

מתוך המשדר. איפה הפוליטיקה? איפה החזון? (צילום: ערוץ 10)

אחרי כל זה הגיע פרק שהוקדש לגסות רוחו. הוא הרי ציווה על עריכת משתה ביום מותה של שולמית אלוני וכינה את יוסי שריד "שטן" ואיחל לאריאל שרון למות וקבע שהערבים מטומטמים, וזה רק חלק קטן מההתבטאויות שלוחות הרסן של האיש - אבל זה לא מה שחשוב. אפילו לא "תצא בחוץ" האלמותי שלו שכוון כלפי ניצן חן.

מה שחשוב באמת נעלם מן העין בסרט הזה: עד כמה מעורב הרב ביום-יום של הפוליטיקה הש"סניקית? מה הוא עושה עם תופעות כמו הרב אמסלם? האם חזונו האמיתי הוא יצירה של מדינת הלכה בישראל, ולא רק השתלטות דעתנית על הקורפוס ההלכתי והפיכת כתביו לאורים ותומים של הספרדים כולם? מדוע לא העמיד או מינה יורש למפעלותיו? ואפילו - אילו יחסים

מתקיימים בין הרב לבין חסידיו בש"ס וכיצד הוא בוחר בנציגיו בעולם החילוני? כל זה, כמו שאלות נוקבות על החמרה והקצנה דתית ועל עיצובה של חברה בה ספרדים-שומרי-תורה הפכו לקיצונים פוליטיים, גזענים לא פחות מן האשכנזים שנהגו בהם בעבר ב"פטרוניות" כפי שאריה דרעי התבטא בעדינות.

רוב הזמן הסרט נשאר על פני השטח, וחבל שכך. רוב הזמן התלוו למילים עיטורים מוזיקליים בגודש, בכמות ובמעברים צורמים ובלתי נסבלים. יתכן שקולו של אמנון לוי באמת מתאים לקריינות באורך שכזה, להבדיל משיחות קצרות באולפן. רוב הזמן חשבתי שהרעיון אכן מבורך, ולכמה מגיבורי התרבות שלנו אכן מגיעה שעה משלהם, אבל טובה ומעמיקה מזו שהוקדשה לרב עובדיה.