החלום: להיות עם אשה שאוכל להזדקן איתה
זה מה שמרגש אותי עכשיו. התובנה הזאת של מה חשוב ומה לא חשוב נחתה עליי באיחור קל, אבל בשלב בו זה עדיין ניתן לשינוי. הבעיה הכי גדולה שלי היא שבינתיים, הרגשות והתובנות נמצאים רק בכתב, ולא כלפי חוץ
נקודת המוצא שלי היא שכולנו בעלי חולשות. יש מי שמחצינים אותן יותר, ומי שמחצינים פחות. מי שמכיר אותי באופן שטחי ולא קרא את הטורים האלה יכול לחשוב שמדובר בקרייריסט חסר תקנה, כמעט רובוט: לימודים, שפע עבודות במקביל, הישגים.
הכתיבה, כמו העבודה, כנראה משחררת. זאת, אגב, הסיבה המרכזית לכתיבה כאן. הייתי צריך מסגרת, וידעתי שאם לא תהיה לי כזאת – לא אכתוב, ולכן גם לא אפנה זמן להתבוננות פנימית. קצת לחשוב על עצמי. כי בלי מסגרת אני פשוט לא מספיק חשוב.
בחיי שזאת פעם ראשונה שזה קורה לי בחיי. אז נכון, רק סטודנט ועדיין לא סבא, ובכל זאת: פעם ראשונה שאני אנוכי. אם עד כה חשבתי ודאגתי לבעיות של כל מי שמסביבי – עכשיו הגיע הזמן להקדיש זמן גם לעצמי. קצת. במשך שלוש שנים דאגתי לבעיות של החברה לשעבר, מור, וטיפלתי בה. דאגתי גם לבעיות של אחרים בחיי וטיפלתי בהם. עצוב ככל שזה יישמע, עד עכשיו בקושי חייתי בשביל עצמי. כלומר: עשיתי ופעלתי, המון. אבל הזמן לחשוב קצת על עצמי - עד כה לא היה בנמצא. במשך רוב חיי הבוגרים, תמיד חשבתי שצריך לפעול ולחיות למען מטרות גדולות יותר בחיים.
בכלל, אחרי הפרידה ממור חזרתי רגשית לתקופה מוקדמת יותר בחיים, שבה הרומנטיקה שלטה. עוד לפני שכבתה. אני תמיד מקנא בילדים בכל הנוגע לאופן שבו הם יכולים לתפוש את העולם. הכל כל כך טהור, חשוף, מלא. אין שיקולי בעד או נגד מעמיקים. מרגישים כאן ועכשיו.
הצלקות שרובנו צוברים עם ההתבגרות כבר לפעמים מונעות מאיתנו לחשוב באופן פשוט על החיים בתחום הרגשי. בכלל, לפעמים מפסיקים לחשוב ופועלים בעיקר לפי נסיון העבר. כך מי שסבלה מחבר דפוק, כל אחד מסיבותיו שלו, תתקשה להשאיר את זה מאחור, ובעתיד כנראה תבחן גברים לפי הבעיות שחוותה בעבר.
נראה שהדחקתי את השאיפה לאהוב באמת
פעם היה לי חלום, שלצערי כבר לא יתגשם. החלום היה להתאהב ולהתחתן עם מישהי מהתיכון, מהילדות. לא מישהי ספציפית שעולה לי כרגע, אלא מישהי שאהבתנו תהיה כה גדולה...לנצח נצחים וכל החרא הזה. נראה שהדחקתי את זה, כי לא מקובל לחשוב ככה. לא את החלום על התיכון, הוא כבר לא אפשרי. את השאיפה לאהוב באמת. מישהי שתהיה נפש תאומה ועוד מחשבות שלא אעז לחשוף בחברת חברים גברים.
בחבר'ה שלנו יש חבר שמבטא מחשבות מן הסוג הזה, ומפאת התקינות הפוליטית לא אציין את הכינוי שהוצמד לו. למרות שאנחנו באותו גיל, הוא נשאר עם התמימות הזאת. וגם אם אני מאמין שהוא סובל מאוד בגלל שגם הוא, כמוני, לא חלקלק עם המין הנשי – זה משהו שאני מאוד מעריך.
אגב, אם אפשר לשתף עוד קצת מחווית הכתיבה, אז בכל פעם שאני כותב וקצת מתרגש – אני יודע שקלעתי. הפיסקה על חלומות הילדות היתה כזאת, וזה כנראה אומר משהו.
החומה הזאת שבניתי ביני לבין העולם החיצון, חתיכת חומה, אני לא מצליח להשתחרר ממנה. כל הכתיבה הרגישה הזאת, אני לא מצליח להוציא אותה באמת בחיי היום-יום, עם הזהירות הזאת שבחשיפת הרגשות. לא שעסקינן כאן באוטיסט מוגבל חברתית לחלוטין, אבל יכולת ההבעה שלי, החשיפה מעבר לכתיבה, שונה לחלוטין בהתנהלות הרגילה שלי.
החזרה הזאת לאחור שציינתי גם גורמת לי להרהר על מה חשוב ומה לא חשוב בחיים. אם החלומות שלי לפני כן היו על הישגים וקריירה, על אידיאלים ושינוי, היום אפשר לומר בהחלט שהחלום שלי הוא להיות בן 40 עם אשה ראויה להזדקן איתה. זה מה שמרגש אותי עכשיו. התובנה הזאת של מה חשוב ומה לא חשוב נחתה עליי באיחור קל, אבל בשלב בו זה עדיין ניתן לשינוי.
הבעיה הכי גדולה שלי היא שבינתיים, הרגשות והתובנות נמצאים רק בכתב, ולא כלפי חוץ. הרגש כלוא בפנים, כשמסיבה לא ברורה, לא הגיונית, אני מתקשה להוציא אותו. השיחות הקולחות שביכולתי לבצע בכל תחום אחר פשוט נעלמות בכל הנוגע לענייני רגש אישיים. כך אני מתקשה להיפתח, וכך כל הכתיבה והחלומות שלי לא מוצאים ביטוי. קצת עצוב, חוסר האונים הזה, בכל זאת עד כה לא מצאתי לזה פיתרון.
לפנייה לכתב/ת 
