שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רדיוהד למתקדמים בלבד

    מהתרשמות ראשונית מאלבומה החדש של רדיוהד, The King Of Limbs, מעריצי הלהקה המתמידים יכולים להיות מבסוטים לאללה. אבל איפה עומד האלבום המסקרן והמאתגר הזה ביחס לאלבומיה האחרים של רדיוהד? עוד מוקדם לקבוע

    בואו נתחיל עם השורה התחתונה: האלבום הזה יאכזב הרבה אנשים. זה לא אלבום לעצלנים, אלא למיטיבי לכת. ואף על פי שהוא קצר יחסית (רק 37 דקות), הוא עשוי להיות מייגע עבור מאזינים מסוימים. וכמו אלבום המפנה הקודם של רדיוהד, Kid A מ-2000, מי שישקיע את המאמץ הדרוש ויאזין לו בריכוז (למרות שבהתחלה ההאזנה אולי קשה), ירוויח.

     

    • הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק

     

    תקציר הפרקים הקודמים: אחרי שתוארו בסוף הניינטיז כלהקה הכי טובה בעולם, גרפו מספר שונאים שכמעט משתווה למספר המעריצים, הוציאו צמד אלבומים ששינו את המוזיקה של שנות האלפיים ושינו ב-2007 את כללי המשחק המקובלים כששחררו אלבום להורדה במחיר לבחירת הצרכן - רדיוהד חוזרת עם אלבום שמיני, The King of Limbs, עליו הודיעה לראשונה ביום ב' האחרון.


     

    ארבעה ימים חלפו, והנה הוא כבר אצלנו במחשב. מאחר שכל מערכת החיוב וההורדה עבור האלבום כבר עמדה במקומה מבעוד מועד, הלהקה הפתיעה את המעריצים שחיכו בציפייה עזה ליום שבת, והחליטה להקדים את שחרור המוזיקה ביום. מי שציפה בערב שבת, קיבל את האלבום כבר בשישי בבוקר.

     

    37 דקות של שכרון חושים

    אז איך האלבום החדש של רדיוהד? כללי המשחק האינטרנטיים מחייבים אותי לספר לכם כבר עכשיו. כללי המוסר המוזיקליים מחייבים אותי לציין, שמוקדם לפרסם ביקורת מעמיקה על אלבום ששמונת שיריו מסתובבים באוזניים רק כמה שעות, וההתרשמות שלפניכם היא ראשונית בלבד.

     

    צפו ב-"Lotus Flower" מתוך האלבום

     

    לפי ההתרשמות הזאת - אני מעריץ רדיוהד מבסוט לאללה. זה לא אלבום קל, וזה לא אלבום פשוט, וזה טוב מאוד. מי שרוצה קל ופשוט מוזמן לשמוע את קולדפליי. מי שהתרגל להתאמץ קצת בשביל האמנות שלו, יצא מהאלבום הזה מרוצה.

     

    הציפיות היו גדולות. In Rainbows היה אלבום ענק ויפהפה, שהפתיע לטובה את מי שנמאס לו מהניסיונות האלקטרונים של רדיוהד במהלך שנות האלפיים, והלך לכיוון ישיר יותר. סביר להניח שאותם מעריצים ינחלו אכזבה ראשונית קשה כשיגיעו לאלבום החדש.  

     

    The King of Limbs, כפי שנרמז מעטיפתו הקודרת, הוא אלבום אפל ומורכב מקודמו. חציו הראשון מורכב בעיקר מצלילים שעברו עיבוד דיגיטלי כבד, נעדר גיטרות כמעט לחלוטין, ומזכיר לפרקים גרסה מושקעת יותר של The Eraser, אלבום הסולו של תום יורק.

     

    זה כמעט Kid B - מוזיקה מפורקת, אבסטרקטית ורבת-שכבות, עם פחות מאפייני "רוק" אפילו מ-Kid A, ושימוש נרחב אף יותר בקול של יורק ככלי נגינה (אבל הרבה פחות ייאוש קיומי). אם "איבדתם" את רדיוהד ב-Kid A, אין לכם מה לחפש באלבום החדש. אם אהבתם אותם יותר בזכות אותו אלבום, ואם עשיתם לצידם את המסע המוזיקלי בחיפוש אחר שדות צליל חדשים, The King of Limbs יכול להיות אלבום השנה שלכם.

     

    הרצועה הראשונה, "Bloom", נפתחת במה שנשמע כמו סימפול מעובד של נינה סימון על הפסנתר, ומותקפת מיד על ידי צבאות תופים. "פתח את הפה רחב", מייבב יורק בקול המפורסם שלו. "Morning Mr Magpie" שאחריו נותן טעימה עדינה מהגיטרות הגרינוודיות האהובות, אבל גם אותו, כאת קודמו, מובילים התופים, הדגימות וכלי ההקשה.

     

    אלבום השנה? תלוי מי מקשיב

    הגישה לסאונד ולעיבודים של התופים, הבס וכלי ההקשה ברוב האלבום מזכירה Krautrock (על רגל אחת: רוק מתקדם גרמני שניסה לבנות רוק שלא נשען על בלוז ורוקנ'רול), ז'אנר שרדיוהד נשענו עליו בעבר, אבל אף פעם לא במידה כזו. קטעי קראוטרוק קלאסיים של להקות כמו Can יכולים להימשך דקות ארוכות, שנשמעות כאילו אין בהן התפתחות מלבד שינויים זעירים בצליל.

     

    ברוב השירים כאן התחושה והסאונד דומים. לפעמים נדמה כאילו שנות האלפיים של רדיוהד הם ניסיון מתמשך לבדוק איך אפשר לחבר את הקראוטרוק החשמלי לאלקטרוניקה עכשווית. הסינתזה הזו מודגשת במיוחד ב-"Feral", השיר הרביעי, עם המבנה הכי מופשט באלבום.

     

    "Lotus Flower", שזכה גם לקליפ יפה בו תום יורק מפגין את יכולות הריקוד האפילפטי שלו בהילוך איטי, מחזיר אותנו למבנה קצת יותר מוכר: בית, ואפילו פזמון. מיד אחריו מורידים הילוך, ובין כל הקליקים והבליפים נמצא גם

    שיר רדיוהדי מרגש ונפלא, כולל כלי נשיפה ומיתר ופסנתר ערפילי: "Codex". לשם שינוי זהו לא השיר הסוגר.

     

    גם "Give Up The Ghost" יתן קצת נחת למי שאוהב יותר את רדיוהד השקטים והאקוסטיים. עם "Separator" המעולה נסגר האלבום, אחרי שמונה שירים בלבד. והאצבע מבקשת ללחוץ שוב על Play.

     

    איפה עומד האלבום הזה ביחס לאלבומיה האחרים של רדיוהד? מוקדם לקבוע. הוא נשמע מסקרן, מאתגר, ובעיקר דורש חפירה מעמיקה יותר פנימה. רדיוהד תמיד היו בשיאם כשהצליחו לאזן בין מוזיקה שכלתנית, מתוחכמת ומורכבת, לבין רגש חי ולא מרוחק. בהאזנה ראשונה נדמה שהשכל גבר באלבום הזה על הלב, אבל בהאזנות חוזרות מסתבר שהלב פועם במכונה. רק ימים יגידו אם זה אלבום שניקח איתנו הלאה, או לא.

     

    האזנתם כבר לאלבום? מה אתם חושבים עליו?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רדיוהד. כמעט "קיד בי."
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים