שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נסיעה אל עבר הלא נודע
    הנובלה "נסיעה" מציגה את הסיפור של כל אחד ואחד מאיתנו, ולא משנה איך עבר את שירותו הצבאי. כל משפט בספר מעורר מחשבה ומרתיח את הדם, אולי בגלל שהסופר הצעיר יאיר אסולין מציג דווקא את קולו ההולך והדועך של החייל הפשוט

    את הקריאה בספר הביכורים של יאיר אסולין, "נסיעה" (הוצאת חרגול), ניתן בקלות להמשיל לעצירת הנשימה כשצוללים במים עמוקים. החוויה קצרה אך מטלטלת, מלווה במתח מתמיד, שכן איננו יודעים באמת ובתמים האם תסתיים בשלום. וכשעולים חזרה אל פני המים, פותחים את הפה וממלאים את הריאות באוויר, רק אז מגלים באיזו מצוקה היינו, בזמן שנדמה שעצר לנצח.

     

     

    "'אני חייב להיות שמאלני.' 'למה?' אבא שאל כשאמרתי לו את זה. 'למה?' צחקתי צחוק מר, 'למה, אתה שואל? כי אני בעצמי תחת שלטון צבאי, אתה מבין? ממש כמו הפלשתינאים האלה. גם לי הם אומרים מתי ללכת ומתי לבוא ומה לאכול ואיך מותר לי לדבר. וגם אותי מענישים לפי קריזות וצורחים עלי לפי קריזות ונחמדים אלי לפי קריזות ולפי אינטרסים ולפי שיקולים של כבוד ואם זה מה שהם מסוגלים לעשות לי, שאני כאילו 'אחד מהם', חייל שלהם אז תחשוב מה הם מסוגלים לעשות להם, לפלשתינאים, שאותם הם מגדירים כאויבים שלהם. תחשוב!'"


    "נסיעה", לעצור את הנשימה מתחת למים עמוקים (עטיפת ספר)

     

    ייתכן ולא היה זה הוגן לצטט דווקא את הקטע שלעיל, קטע פוליטי-חברתי מובהק, מתוך סיפור דק ואינטימי, שכל כולו נימי נפשו של חייל דתי-לאומי בבסיס מודיעין עלוב; בסיס בו נפשו מתפוררת לחלוטין. אבל בכל-זאת אין מנוס, שכן הוא מבהיר באופן החד ביותר את הפרוזה של אסולין ואת הנושאים המורכבים שהוא מעלה באמצעותה. פרוזה המציגה ללא קישוטים מצב נפשי מורכב, אשר חושפת בפשטות יוצאת-דופן אמיתות כואבות על אחת התקופות המשמעותיות ביותר בחייהם של צעירים ישראלים.

     

    דיווח רגשי בטון רשמי

    תרגום שם הספר לאנגלית הוא Voyage, ונדמה כי מלה זו מתאימה יותר לתיאור הנסיעה הגורלית של המספר עם אביו לקצין בריאות הנפש, לאחר שהחייל הגיע להתמוטטות נפשית ואינו מסוגל לחזור לבסיס בו שירת. הבן ואביו עוברים יחד (וכל אחד לחוד) מסע פנימי מסועף ומורכב, מסע רווי מכשולים ואי הבנות, הן מצד המערכת הצבאית הן מהעולמות השונים כל כך של הורה וילד.

     

    את המסע הזה מתאר אסולין בטון משתפך אך נוקב ובפרוזה שהיא ווידויית יותר משהיא דיווחית, ובכל זאת משמרת משהו מסגנון הביטוי הרשמי, שאינו משתמע לשני פנים, שהגורמים הצבאיים כה אוהבים להשתמש בו.

     

    כתיבתו של אסולין נעה כל העת על הציר שבין הפרטי לכללי, אך כמעט אף פעם לא נוגעת באופן ישיר בחברתי. כל כתיבה היא פוליטית מטבעה ואסולין יודע שהנושאים בהם הוא עוסק הם פוליטיים במובהק, ולמרות זאת הוא מצליח שלא לרדד את הסיפור לכדי כתב האשמה בנאלי, או תיעוד לאקוני שכל עניינו להציג אג'נדה פוליטית מסוימת.

     

    יש שיאמרו שזו דווקא חולשתו של ספר העוסק - לפחות ברמה החיצונית - בשירות הצבאי בישראל, אולם ניכר כי אסולין אינו מתבייש או חושש מלהעלות עמדות פוליטיות, אלא שזה לא מעניינו של הספר. 

     

    במידה רבה זהו סיפור נרקיסיסטי ואגוצנטרי, ודווקא בשל כך הוא הופך את הקרביים של הקורא. משום ש"נסיעה" הוא סיפורו של כל אחד ואחד מאיתנו, ולא משנה איך עבר את השירות הצבאי, אם בכלל. הסיבה לכך היא תוכנית יותר מאשר ספרותית: אסולין מתאר בבהירות רבה את חוסר האונים של הפרט אל מול האטימות של המערכת הצבאית, את האבסורד הקיומי המצוי במערכת הקשה הזו, ואת כישלונה של השפה לפרק לגורמים את הסיבות לקשיים הנפשיים שהשירות הצבאי מכונן.

     

    תחושת המועקה ההולכת וגוברת ככל שמעמיקים בטקסט נובעת מההזדהות עם מצבו של החייל, אך היא נשארת גם לאחר שהצוהר לעולמו של המספר נסגר, משום שהחוויה הממשית גוברת על הביטוי המילולי שלה. המקרה הפרטי מצליח לרגש מתוקף הסיטואציה המוכרת כל-כך, אבל איננו יוצאים מחוזקים או חלשים יותר מהקריאה בספר. תחושה זו גורמת לאי נוחות מכיוון שאת התהליך עבר המספר ואילו אנו נותרנו מבלי שהבנו משהו חדש או שונה על החוויה ועל עצמנו.

     

    כוחה של הספרות להאיר את הכוכים האפלים בגוונים שונים, ואילו "נסיעה" מעביר אותנו מסע עם אלומת אור מזערית, המכוונת אותנו רק לכיוון היציאה מבלי שתחשוף את המעמקים, הגבהים והפינות, המהווים חלקים משמעותיים בחוויה. 

     

    כאמור, אסולין משתמש באפיונים צבאיים על מנת ליצור את תחושת האפסיות אותה חווה המספר. באמצעות

    טון קונקרטי וחד משמעי הוא מבטא את המצוקה של החייל הפשוט וכמיהתו לשיח כן, אמיתי ורגיש; באמצעות הדרת שם המספר הוא מעצים את אובדן האינדיבידואליות מהרגע בו עוברים את שערי הבקו"ם; הרפטטיביות שבטקסט, המתבטאת בחזרה זהה על סיטואציות ואמירות, מהדהדת לשגרה הצבאית המשחזרת עצמה שוב ושוב וגם מתפקדת ככלי להדגשת אווירת האין מוצא.

     

    גם השימוש הרווח בניסוח "אני זוכר שאז...פעם", מצביע על אובדן תחושת הזמן ובה בעת על תהליך כמעט תרפויטי שנאלץ החייל לעבור לבדו, כשהוא ניצב אל מול מפקדים המפנים עורף לבעיותיו.

     

    אולם, עיצוב אפיונים אלו בסיפור אינו אחיד ברמתו. פתיחתו מפוזרת מדי בשל זרם האסוציאציות של המספר, הקפיצות בין הזמנים השונים נמסרות ברפיון וככלל, הסגנון אינו מהודק דיו. חשוב לציין כי יש בכך גם קסם, התורם לאמינות של המספר המגולל טקסט ווידוי ומפותל.

     

    אך בעוד תיאור הסיטואציה הצבאית הקונקרטית והשיחות עם הגורמים השונים נעשה בצורה מוצלחת לרוב,

    כאשר פונה אסולין לזיכרונות הקשורים לחברתו או לתיעוד הנסיעה עם אביו, הוא מתקשה לבטא ולעצב כראוי תחושות, מראות ודיאלוגים; קושי זה ממזער את העוצמה הרגשית של הטקסט, משום שהוא חושף את המנעד הלשוני המצומצם.

     

    "נסיעה" בולט בינות הספרות "הצבאית" הישראלית, שכן חרף היות הגיבור חייל שאינו קרבי, נשמע קולו ההולך ודועך במערכת דורסנית, וכי הוא אינו עוסק בחייל המבקש לצאת מהצבא או להפך - בחייל ששם את כל יהבו בשירות, אלא בחייל הנמצא באמצע, במרחב הבעייתי ביותר, שנותר מתנדנד וחסר אונים.

     

    כך גם הפרוזה של אסולין: אינה לוחמנית, לא נופלת לקלישאות, שטיבה אינו ניפוץ מיתוסים, כי אם תיעוד עדין ולא מלוטש של חוויה קשה. זאת פרוזה שדורשת קשב רב ואורך רוח, משום שהיא תובענית בפשטותה ומסעירה ברגעיה החזקים. ובכל זאת, אחרי שהקשבנו, קשה לומר שנגלה לנו משהו שלא ידענו קודם לכן, או שהעיצוב הספרותי של החוויה היה מוצלח דיו בכדי שישאיר את חותמו עלינו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אסולין. כתיבה שמרתיחה את הדם
    צילום: יהונתן (חיליק) נדב
    לאתר ההטבות
    מומלצים