צורח, בוכה, בועט: למה לפעוטות יש התקפי זעם?
רגע אחד הכל רגוע ונעים, ושנייה אחר כך הפעוט שלכם פתאום נשכב על הרצפה בצווחות אימים, בוכה ומכה כל דבר שהוא נתקל בו. האם צריך להתעלם, לחבק או להעניש? ולמה זה בכלל קורה? מדריך התקפי זעם עבור ההורה המותש
אחרי בילוי של יום נהדר בחוץ עם הילדים, כשכולם שמחים ומרוצים, החלטתם לקחת סיכון ולהיכנס איתם יחד לחנות הצעצועים. הילד בן השלוש מבקש רובוט, ואתם מאפשרים לו לבחור בין שלושה סוגים שונים (ואפילו מרגישים הורים נפלאים, שנותנים לילד תחושת שליטה בבחירה). "לא! רוצה רובוט!", הפעוט מתחיל לייבב. "אבל זה רובוט", אתם אומרים בחביבות, ומצביעים על הכפתורים המטאליים שבבטן הבובה. "לא!", הוא חוטף את בובת הרובוט מידכם ומתחיל לצרוח. עשר דקות מאוחר יותר אתם גוררים את הילד ביד ויוצאים מהחנות. הוא בוכה ובועט, אתם נבוכים ומותשים. נשמע מוכר?
קודם כל, צפירת הרגעה: סצנת הטנטרום המטרידה הזאת לא נגרמה באשמתכם, והילד אינו "ילד רע". לפעוטות, כך מתברר, יש תגובה ביולוגית נורמלית לכעס ולתסכול, בדיוק כפי שפיהוק הוא תגובה טבעית לעייפות. התגובה הזאת נורמלית עד כדי כך שאפשר אפילו לצפות את ההתקדמות הטבעית של התקף הזעם ולדעת בדיוק מה הולך להתרחש בכל דקה ודקה שלו. התנהגות כזאת אצל ילדים בני שנה וחצי עד ארבע היא דבר שממש מובנה במוחם, לכן אין טעם לחפש תמיד את האשם בחינוך הקלוקל של ההורים (שזה, אם לא שמתם לב, אתם).
מה קורה בראש של הפעוט שלכם?
ה-prefrontal cortex, החלק הקדמי של האונה המצחית (פרונטלית) ומעין חומר אפור הנמצא מאחורי אזור הגבות, הוא החלק במוח שמווסת את הרגשות שלנו ושולט בהתנהגות החברתית. זה גם האזור שמתפתח אחרון במוח ומתחיל להתבגר רק בגיל ארבע. לחוסר הבגרות הזאת - שהופכת את חייהם של הורים לפעוטות לקשים כל כך - יש תפקיד חשוב ברכישת שפה (הכלי החברתי החשוב ביותר שיש לאדם), כך אומרים המחקרים האחרונים בתחום.
חוסר ההתפתחות של החלק הזה במוח מאפשר לילדים לרכוש שפה חדשה ביתר קלות מאשר מבוגרים. במילים אחרות, הפן הבעייתי בהתנהגות של הילדים שלנו הוא מחיר אבולוציוני שאנו משלמים לטובת היכולת לתקשר מילולית.
העולם מבלבל ומפחיד
מלבד החלק במוח שגורם להם להתפרץ ולהציג רגשות בצורה לא הגיונית, יש גורם נוסף שממלא תפקיד בהתנהגות של הפעוטות, שלעתים יכולה להיות בלתי נסבלת: מתח ולחץ. ילדים בגילאים האלה לא חושבים בצורה הגיונית, ואירועים שנראים לנו רגילים לחלוטין עשויים להיתפס בעיניהם מבלבלים ומפחידים. הם לא מבינים, למשל, שפתח הניקוז באמבטיה לא יכול באמת לבלוע אותם, או שהדוד הנחמד לא מתכוון "לגנוב" להם את האף בידו, מה שמוביל אותם לחוש חרדה ובלבול על בסיס יומיומי.
רמת הגירוי הגבוהה הזאת גורמת לגוף לשחרר קורטיזול, המוכר כ"הורמון הדחק". הקורטיזול מעלה את לחץ הדם, מגביר את קצב הנשימה ועלול להוביל לחשיבה מבולבלת או לא ברורה מספיק - הכל כדי לאפשר לגוף להתמודד בצורה טובה יותר עם הסיטואציה המלחיצה.
החרדה הזאת - "האם הדובי הזה שכאן הולך לאכול אותי?" - יכולה להפוך את הילדים רגישים לכל טריגר קטן שיוביל להתפרצות.
איך מתמודדים עם הזעם?
- לא לכעוס עליו
בפעם הבאה שהילד שלכם פורץ בהתקף זעם, נסו לשאול את עצמכם איזו פונקציה ההתנהגות הזאת משרתת כרגע. אם הילד מחפש תשומת לב או פתרון מוחשי (צעצוע, אוכל או כל פיצוי אחר), התגובה הטובה ביותר היא להתעלם ולשמור בעצמכם על קור רוח. גם אם הילד צועק "אני לא אוהב אותך!", אל תצעקו עליו בחזרה - זה רק יאריך את ההתקף. הימנעו מליפול למלכודת הכעס, כיוון שאתם רק מוסיפים דלק למדורה.
- לא לבכות יחד איתו
היזהרו ממלכודת נוספת: העצב. אם תנחמו את הפעוט בזמן שהוא נמצא בהתקף זעם, תחזקו בכך את ההתנהגות שלו. במקום זאת אמרו "אני מצטער שאתה עצוב. כשתירגע, אחבק אותך ונוכל לדבר על מה שקרה". כך אתם עדיין מציעים תמיכה וסימפתיה, אבל באותו הזמן מראים לו כיצד הוא יכול לווסת את הרגשות שלו.
- לא לוותר על מה שביקשתם
במצבים שבהם הילד מתפרץ בהתקף זעם כדי לברוח מסיטואציה ולא לעשות משהו שביקשתם ממנו, כמו ללבוש מעיל, לשבת ליד השולחן או לסדר את החדר שלו, התעלמות מצדכם תעניק לו את מה שהוא רצה מלכתחילה: גם הדרישות ממנו נעלמו.
גם להושיב אותו ב"פסק זמן" לא יעזור, כיוון שזה פרק זמן נוסף שבו הוא לא עושה את מה שנתבקש לעשות. בכל שנייה שעוברת בהפוגה הזאת - הוא מנצח. במקום זאת, אמרו לו שאם לא ילבש את המעיל בתוך חמש דקות, אתם הולכים להלביש אותו. אם המורד הקטן עדיין לא זז לאחר חמש הדקות (והוא אכן לא יעשה כך, בהתחלה), טלו את הידיים שלו בשלכם, והלבישו לו את המעיל בעדינות. זה לא אמור להיות נעים דווקא, אבל גם כמובן לא אמור לעולם לפגוע בו פיזית.
- להראות את התוצאות
אם הילד מתחיל להכות אתכם, המשיכו להלביש לו את המעיל ואז הושיבו אותו בפסק זמן או שללו ממנו זכויות טלוויזיה או חברים, אם זאת הדרך שאתם נוקטים בה בדרך כלל. באופן זה הילד רואה שהוא חייב ללבוש את המעיל, כך שהמחאה שלו לא יעילה, ועוד נוספו לכך השלכות שליליות.
התקף זעם: דקה אחרי דקה
פעוטות יכולים להיות אסון טבע קטן שמאיים גם על ההורה השלו והמנוסה ביותר, אבל יש גם יתרון: כשם שילדים מתלקחים וזועמים ברגע אחד, כך הם גם נרגעים במהירות.
התקף הזעם הממוצע נמשך כשלוש דקות, ולאחריו הילד חוזר לשחק כאילו דבר לא אירע. אתם, לעומת זאת, כנראה עדיין בהתאוששות גם חצי שעה לאחר מכן. זכרו מה מתחולל במוחו של הפעוט, ונסו לא להתעכב על רגעים כואבים איתו מהעבר. פעוטות עוברים בקלות מדהימה משמחה לכעס ובחזרה, לכן עדיף לנסות ליהנות מהרגעים הטובים שאחרי התקף הזעם, ולמלא את מצבורי השלווה - עד הפעם הבאה.
מה קורה לילד שלכם בכל רגע בהתפרצות הזעם שלו בסופרמרקט, למשל:
שנייה 0: התמוטטות מוצרים חשודה נרשמה במעבר החטיפים.
שנייה 30: הרגל הרוקעת ברצפה מעידה על התקף קצר.
שנייה 90: בועט וצורח - הכעס שלו הגיע לשיא.
דקה 3.5: ברגע אחד, זה נגמר. הילד מחפש נחמה.
דקה 6: וואו, הוא מתנהג כאילו שום דבר לא קרה.
דקה 10: אם ההתקפים שלו תמיד ארוכים במיוחד ועדיין נמשכים, התייעצו עם רופא הילדים.
לפנייה לכתב/ת 
