לקרוא לוואגינה בשמה

"כן. כל הדברים האלה... לא מדברים על זה, את יודעת? זה כמו סוד".

יום שבת, 12 בפברואר, תיאטרון "תרזה לאנג" במנהטן: הבחנתי שמבוכה גורמת לכל מערכת השרירים הטבעתיים להתכווץ: העפעפיים, השפתיים, הגרון, וכמובן גם מה שלמטה. האבחנה הזאת ראויה לציון על עמידתה בסתירה גמורה להצהרת הכוונות של האמזונה אדומת השפתיים שעל הבמה. ”הוואגינה שלי רוצה להיות חופשיה, רחבה ומשוחררת", פרשה זרועותיה. "אל תחנקו אותה!"

זה הולך להיות ערב ארוך.

ההצגה "מונולוגים מהוואגינה" הועלתה באותו לילה ביותר מ-5,000 קמפוסים ברחבי העולם. המחברת, מחזאית פמינסטית בשם אווה אנסלר, הציגה את המחזה לראשונה ב-1996, במרתף "קורנלייה סטריט קפה" בווסט וילאג'. מאז הועלתה ההצגה ב-150 מדינות, ב-45 שפות, והיום שלפני חג האהבה הפך בקרב פעילי זכויות האשה לידוע כ-V-Day, יום הואגינה. ובאותו היום אני הולכת לראות את המונולוגים הוואגינלים בביצוע 33 סטודנטיות מ"אירגון הרוב הפמיניסטי" של מרימאונט קולג', שיושב באפר איסט סייד.

"דאגתי לוואגינה שלי. היא הייתה זקוקה לקונטקסט של ואגינות אחרות". סטודנטיות מ"אירגון הרוב הפמיניסטי" של מרימאונט קולג' (צילום: אורלי סנטו)

"...ה'שם למטה' שלי? אני לא יכולה לדבר על זה, זה מביך. למה מביך? פשוט לא מדברים על זה! תראי, זה כמו הבייסמנט. כל בית צריך מרתף, כדי שיוכלו להיות מעליו סלון וחדר אורחים, אבל לא צריך לחשוב עליו. זה מקום חשוך, רטוב, עבש, מידי פעם יש גם בעיות באינסטלציה", אומרת מורגן סמית' במונולוג של אשה מבוגרת שעברה ניתוח להסרת השחלות.

המחזאית ניהלה שיחות עם נשים אחרות, מתוך סקרנות לגבי עצמה, והגיעה לגילוי מעניין: "לא קיים קונטקסט טבעי, בו נשים יכולות לדבר בחופשיות על אבר המין שלהן. המילה 'ואגינה' מוקפת מבוכה, אבל ברגע שהן התחילו לדבר עליה, הן לא רצו להפסיק”. העובדה שאבר כה אינטגרלי לזהות הנשית מוקצה מהשפה, טוענת אווה במונולוג, הוא סוג של דיכוי. "כתבתי את המחזה מפני שדאגתי לאיך שאנחנו חושבים על ואגינות, או על איך שאנחנו לא חושבים עליהן", אמרה השחקנית-סטודנטית שלי קוריוון, בתפקיד המחברת, "דאגתי לוואגינה שלי. היא הייתה זקוקה לקונטקסט של ואגינות אחרות, לקהילה, אם תרצו, לתרבות של ואגינות. יש כזו סודיות סביבן, אף אחד שמבקר שם לא מדווח חזרה. זה כמו משולש ברמודה".

השיחות האקראיות התפתחו לסדרה של 200 ראיונות, עם נשים ממבחר גילאים, מוצאים, ותרבויות, ראיונות על כל מה שקשור בוואגינה. איך היית מתארת אותה? "אומרים שזה דבר יפה, כמו פרח, כמו שושנה". אם הייתה יכולה, מה הייתה לובשת? "קוקיות. תחרה ומגפי צבא. שוקר חשמלי, כדי להדוף פולשים לא רצויים". איך את קוראת לה? "החור השחור", "פוקי", "הנקודה השמחה", "שם למטה". יותר מאיסוף אינפורמציה, השאלות נועדו לנטרל את הבושה דרך צחוק ולקרוא לוואגינה בשמה.

מעבר לצחוק, היו גם נגיעות של עצב. נשיות וכאב הולכים יד ביד. "הוואגינה שלי הייתה כפר חיי, ירוק, מימי ומפכפך", אומרת קלי קלוטס, היחידה הלילה בשמלה לבנה, שמגיעה בתוספת מבט חולמני בעיניים. "...הם פלשו לכפר. הם שרפו אותו עד אפר, דבר לא יצמח בו שוב. היום אני לא חיה שם יותר. אני גרה במקום אחר, לא יודעת איפה". מהמונולוג של ניצולה ממחנות האונס בבוסניה.

כל ההכנסות מ-V-Day מוקדשות לטיפול, לשיקום ולחינוך מחדש של נשים באיזורי מלחמה.