יעל בן ציון

יעל בן ציון, צלמת אמנות ישראלית שחיה בניו-יורק מזה כעשר שנים, פותחת תערוכת עבודות ב-92Y, ביום רביעי הקרוב, 2 במרץ. בתערוכה תציג בן ציון צילומים מספרה 5683 Miles Away, מרחק המיילים המדוייק המפריד בין בין נמלי התעופה קנדי בניו-יורק לבן גוריון בתל-אביב.

הוויה ישראלית ברגעי היום-יום. עבודה של בן ציון (צילום: יעל בן ציון)

הספר, שיצא לאור בהוצאה הגרמנית Kehrer, מכיל צילומים שצילמה בן ציון בביקוריה בישראל. הצילומים תופסים את ההוויה הישראלית ברגעי היום-יום, מהם משתקפים רמזים קטנים לאיום הביטחוני המחלחל לתוך חייהם. אחד הצילומים הוא צילום של קנקן חלב ובתוכו שקית של תנובה, עומד על שולחן במטבח ליד עיתון הארץ, כשכותרת העיתון היא “בכיר אמריקאי: סוריה אכזרית”. צילום אחר הוא של חייל ללא חולצה, יושב ליד נרגילה כשהרובה שלו לצדו. בצילום אחר נראה ספר שנקרא “משלים פילוסופים לילדים" בו תקרא האם המופיעה בתמונה לבנה התינוק, שמשחק בין ברכיה. הכל היה אמור להראות טבעי, אילמלא האם הלבושה במדי צה"ל עטורי דרגות. ג'ואנה ליהן, שכתבה פתח דבר לספר, מתקשה שלא לראות בצילום הזה “גוון נבואי”. היא אומרת ש”עבור האמנית, בחירת הסצינות המוכרות והאינטימיות האלה גורמת לשינוי מסוים בדרך המחשבה. 'בית', המילה הנרדפת רגשית ל'ביטחון', הוא בסופו של דבר לא מקום כל כך בטוח”.

לארה”ב הגיעה יעל בשנת 2001 לצורך לימודי מאסטר במשפטים באוניברסיטת ייל. בשנת 2004 המשיכה ללימודי דוקטורט. שלוש שנים גרה בן ציון בקונטיקט, עד שעברה לניו-יורק והתקבלה לעבוד בחברת עורכי דין מבוססת שמשרדיה שוכנים בדאון טאון מנהטן.

איך החלטת להפוך מעורכת דין לאמנית?

“כשהייתי בקונטיקט לקחתי קורס בצילום בביה”ס לאמנות וזאת הייתה הארה. היה לי מזל ללמוד אצל דיוויד היליארד, שהוא אחד המורים הטובים שיש. אחרי שלוש שנים בחברת עורכי הדין, לקחתי שנה של חופשה ללא תשלום והלכתי ללמוד צילום במרכז הצילום ICP. זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לביה”ס מהסיבות הנכונות”.

אז ויתרת על קריירה כעו”ד?

“זה לא היה כזה פשוט. למזלי הבוסית שלי הציעה לי הצעה שאי אפשר היה לסרב לה: לעבוד חצי שנה ולעסוק באמנות חצי שנה. הפרויקט של ישראל כבר ישב לי בראש. ביקרתי הרבה בארץ בשנים 2008-2007. לפני שנתים וחודשיים נולדו לי תאומים. בעלי הוא שף צרפתי שפגשתי בארגנטינה. אחרי רומן וירטואלי של חצי שנה, הוא בא לניו-יורק ומאז לא נפרדנו”.

איך הגעת לפרויקט?

“בביקורים בארץ מצאתי את עצמי מצלמת. לא ידעתי מה ייצא מזה, רק ידעתי שאני מוכרחה לצלם. צילמתי בתוך בתים של חברים ובני משפחה, עם תאורה והפקה. הקשרים עם החברים בארץ חזקים ועמוקים, והם המראה שלי. כשאני מגיעה לשם, אוטומטית אני הופכת לאגרסיבית יותר. מתגברת על זה שפקידת הדרכונים לא מחזירה לי שלום. צילמתי את ההתנהלות שם, את מה שראיתי, החל מאיריסים שחורים ליד ערד, העיר שבה גדלתי, וכלה בחוף הים בת"א, לשם ליוויתי את הדוד שלי, ומבנה גליוטינה מעץ שנבנה במרכז הרצליה”.

איך בחרת בשם הספר?

“בהתחלה חשבנו על Homeland, אבל עם כל ההומלנד סקיוריטי, השם לא התאים. בעלי היה זה שאמר: 5,000 מייל, ואז ביררתי וגיליתי שזה 5683 מייל. אנשים בארץ הולכים ללמוד משפטים כדי להשפיע, הצילום זאת הדרך שלי להגיד מה שאני מרגישה. מה שאני רואה כמישהי שלא חיה שם. בעבודה שלי אני אומרת: 'בואנה, תסתכל, תרגיש, תחשוב”.

איך הופקה התערוכה?

“שלחתי אי-מייל עם הצילומים ל-92Y וציינתי שאלה העבודות שלי. באיזה שהוא שלב חזרו אלי והציעו לערוך תערוכה".

איך זה לגדל ילדים בניו-יורק?

“אני אוהבת את ניו-יורק, שבה אתה יכול להמציא את עצמך מחדש, מקום של חופש. גדלתי בערד, מקום שבו השייכות נכפית עליך. זאת הייתה עיר קטנה עם תיכון אחד, פאב אחד שכולם מבלים בו. אני זוכרת שבשנת 1987 ביקרתי פה עם אבא שלי, הוא הלך מהר ברחובות ואני רצתי אחריו. אמרתי לעצמי שאני מוכרחה לגור כאן יום אחד. למרות שאני אוהבת את ניו-יורק, אני לא רוצה שהילדים שלי ירגישו תלושים. נורא חשוב לי שהילדים ידברו עברית, שיקראו ספרים, שיכירו את התרבות. בעלי מדבר אתם צרפתית, אני בעברית והמטפלת באנגלית. בעלי מזמזם להם את 'השפן הקטן' לפני השינה. אנחנו גרים בשכונת וושינגטון הייטס, ובראש השנה היה לי חשוב שהם יחוו את אווירת החג ולקחתי אותם לבית כנסת רפורמי”.

את עובדת על פרויקט חדש?

“לפרויקט החדש קוראים Lost and Found. זה פרויקט על זוגות מעורבים מגזעים שונים. אני לא צלמת דוקומנטרית, אני משתמשת בויז'ואל כדי להעביר רעיונות. עד עכשיו צילמתי תשעה זוגות בשכונה שלי”.