שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לעשות שלום עם 80 מיליון מצרים
    למה שלא נפנה אל העם במצרים ונאמר, בקול גדול: פנינו לשלום. היו, ועדיין ישנם לא מעט מכשולים, אולם העם בישראל עומד לצד העם במצרים, מאמין ורוצה בשלום עם המצרים

    אנו חיים בימים בעלי חשיבות היסטורית. המזרח התיכון משתנה לנגד עיניינו ויש הטוענים, שעלינו להתכונן לגרוע מכל. בעיני, ניתן לראות בתמורות האחרונות חלון הזדמנויות קצר ובלתי-חוזר. לצד הגברת המוכנות לתרחישים מאיימים, ישנם צעדים שישראלים יכולים לנקוט בהם, כדי לאותת למצרים שפנינו לשלום ולבנות, בתוך כך, את התשתית לעתיד ילדינו באזור.

     

    בניגוד לאגדות, בהן ברור מי "הטובים" ומי "הרעים", אין מנוס מלהתייחס לשחקנים בסיפור המתגולל לנגד עינינו כאל דמויות עומק מורכבות. הדרך לליבם של אותם שחקנים (מדינות ערב) וליעד

     הנכסף (לחיים כמעט נורמליים במרחב), שזורה בלא מעט מכשולים. אף אחד גם לא מבטיח שבסופה של הדרך, יהיה מי שיקבל את פנינו במאור פנים. אך הדרך קיימת.

     

    בעוד שהרחובות בבירות השונות באזור בוערים, רבים מאיתנו ממתינים דרוכים, רובינו פסימיים, מנבאים שחורות. נבואות זעם הפכו לחלק אינטגרלי מחיינו... "אי היציבות עלולה לזלוג לשטחינו"... "האיסלאם הקיצוני ישתלט במהרה על בירות האזור ויבודד עוד יותר את ישראל"... "העמים סביבינו אינם יודעים דמוקרטיה מה היא והסיכוי שזו תתממש בקרוב נמוך מאוד"... מפעם לפעם נשמע קול אחר, הקורא לנסות לחשוב אחרת, ומייד קמים רבים נוספים הממהרים לבוז לו...

     

    לא בלתי אפשרי

    בתור ישראלית ויהודיה, שהתגוררה שלוש שנים במצרים, אין לי כל ספק שהדרך לליבו של העם המצרי בנקודת הזמן הנוכחית רצופה במכשולים קשים. חבריי המצרים, ליברליים ככל שיהיו, אומרים לי באופן ברור ש"לא יהיה קל לכל גורם שהוא במצרים לשייך את עצמו, בזמן הקרוב, למחנה התומך בשיתוף פעולה עם ישראל". "לא קל", אך לא בלתי אפשרי. היום, כשתשומת הלב ברחוב המצרי מופנית באופן כמעט מלא לשינויים הפנימיים במצרים, יש לנו את הזמן להכשיר את הקרקע לקראת "היום שאחרי", שהרי אז יתפנו הוגי הדעות שוב לנושא הישראלי ולתהיות באשר לנורמליזציה עמה.

     

    אין לי כל ספק, שהתבטאויותיהם של מנהיגי האחים המוסלמים עד כה, לפיהם לא יעמידו מועמד מטעמם בבחירות לנשיאות ואף לא ינסו להתמודד בבחירות לפרלמנט, ישתנו ככל שההזדמנות תאפשר להם להביא את עמדותיהם ואורח חייהם לידי ביטוי. אין לי כל ספק, שהאתגרים

     המשמעותיים ביותר העומדים בפני צבא מצרים כרגע, ובפני כל מנהיג שיוביל את המדינה הזו בעתיד, עלולים להוביל את מצרים לתהום עמוקה של אי-יציבות, שייתכן שתוביל לתפיסת המושכות על ידי גורמים העוינים אותנו.

     

    במקביל, ירדן החלה לבוער חרף ההכחשות, שהפיכה עלולה להתרחש ברחובותיה והרחוב הפלסטיני לא יאחר להצטרף. הדברים ברורים. השכונה קשה. על מנת לשרוד, אין ספק שעלינו להביט בעיניים מפוכחות עד כאב על המתרחש ולהיערך כראוי במישור האסטרטגי והביטחוני.

     

    אלא שגם בינואר 1978, עת התנהל המו"מ עם מצרים על הסכם קמפ דיוויד, אמר משה דיין באחד מנאומיו, "זו העת לבחון אמיתות היסטוריות...". היום, בשנת 2011, לאחר יותר מ-30 שנות שלום בין ישראל לבין מצרים, ייתכן שניתנה לנו דווקא ההזדמנות לבחון מחדש כיצד, אם בכלל, אותו הסכם עם מצרים יוכל להפוך לחם יותר, ואולי אף להוות בסיס לכינון יחסי שלום עם מדינות נוספות באזור.

     

    הנוצרים והאמריקנים

    למעלה מ-10% מאוכלוסיית מצרים, למשל, היא קופטית. זהו אינו עוד מספר, אלא כזה העולה על מספר תושבי מדינת ישראל! פוטנציאל התיירות הדתית הגלום במספר הזה עצום! בעוד שהמנהיגות הדתית הקופטית מימי שלטון מובארק מיאנה לאפשר למאמינים לבקר בישראל מטעמי נאמנות למדיניות היעדר הנורמליזציה שדגל בה המשטר, כיום, בעקבות ההפיכה במצרים, טרם גובשה מדיניות כלשהיא בנושא.

     

    אותה מנהיגות קופטית ממתינה, כמו רבים אחרים, לראות מה ילד יום. לובי קופטי משמעותי פועל בארה"ב, מדינה בה ללובי היהודי עדיין השפעה רבה. חבירה ללובי הקופטי בארה"ב ובמדינות מערביות נוספות, וניסיון חבירה מקבילה להנהגה הקופטית במצרים, במטרה לחמם ולנרמל את יחסם של למעלה מ-8 מליון מצרים-קופטים לישראל, עומדת לפתחנו. חלון ההזדמנות צר. אך הוא קיים.


    החגיגות במצרים אחרי התפטרות מובארק (צילום: AFP)

     

    אחוז ניכר מבוגרי האוניברסיטאות במצרים ממשיכים למצוא את עצמם מחוסרי עבודה. המצב אינו צפוי להשתפר, רק משום שהנשיא לשעבר, חוסני מובארק, פינה את מקומו. במקום שיש ואקום, גורמים בעלי עניין יזדרזו למלאו לצורך קידום האינטרסים שלהם...מדינות המערב, וארה"ב בראשן, חייבות להוביל מדיניות אפקטיבית, שיש בה כדי לשקם את כלכלת מצרים, על היבטיה השונים, ובעיקר ליצור מקומות עבודה עבור הצעירים המצרים.

     

    אחרת, כל אותם מליארדים המוזרמים ליצירת מוסדות דמוקרטיים יירדו לטמיון. גם כאן יש לישראל הלא-רשמית, לאנשי העסקים ולבעלי החזון כדוגמת דב לאוטמן, שהקים את מפעלי "בגיר" ו"דלתא" במצרים, אפשרות להשתלב. בשקט, שאינו אופייני לנו, ובפרופיל צנוע, יש מקום להקים מיזמים עסקיים רווחיים לכל צד הנוגע בדבר, ובכך לעודד מגעים בלתי-אמצעיים בין העמים. זה לא קל, אך הדרך קיימת.

     

    יתרה מזו, הורדת אחוז התשומה הישראלית במסגרת הסכם הסחר החופשי שנחתם בין ישראל למצרים ב-2005 יוביל ליותר גורמים מצרים לבוא במגע ישיר עם אנשי עסקים ישראלים. חרף היעדר הנורמליזציה, הפגנות רבות אורגנו בעקבות חתימת ההסכם לא כאות התנגדות לו, אלא דווקא על-ידי אלה שאזוריהם לא נכללו בו. ערכו ותוצריו הפוטנציאליים של הסכם זה הנם בפירוש מדיניים יותר מאשר כלכליים, אז מדוע לא להפחית את אחוז התשומה הנדרש מישראל ולהרחיב את מספר האזורים במצרים הכלולים בהסכם?

     

    ומה איתנו?

    גם לישראל הרשמית הדרך איננה סלולה, אך קיימת. כל מזרחן יאשש את הטענה, לפיה רגש זוכה לעיתים תכופות למעמד רם יותר במזרח התיכון מאשר להגיון. מדוע שלא ננקוט בצעד בנאלי ביותר: נפנה אל העם במצרים, ונאמר, בקול גדול: "פנינו לשלום! היו, ועדיין ישנם לא מעט מכשולים, אולם העם בישראל עומד לצד העם במצרים, מאמין ורוצה בשלום עם המצרים, למען עתיד ילדינו"! ומדוע שאת הדברים הללו לא יאמרו שחקנים וסופרים מקרבינו, שיש להם נגיעה לעולם הערבי?

     

    מדוע שלא נאמץ את קולם כקולה של מדינת ישראל בהקשר הזה? ממה אנו מפחדים? מפגיעה בכוח ההרתעה? מהחשש להיתפס כיפי נפש? מביקורת פוטנציאלית שאין ספק שתגיע, בתגובה, מגורמים שונים משני הצדדים? הרי במשפט כל כך פשוט לכאורה טמון המון כוח.

     

    העם במצרים מאוחד בשנאתו הרבה כלפי משטר האייתוללות באיראן. לאורך ההיסטוריה סבלה מצרים מהתערבות בענייניה הפנימיים - מהצרפתים, הבריטים והטורקים. ניסיון התערבותו של חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, בנעשה במצרים, לפני כשנתיים, איננו נשכח ואיננו נסלח, גם היום בקרב הדור הצעיר, הגאה והפטריוטי. ברור שניסיון זה הינו רק סנונית לעתיד, וייתכן שעם זמן והתמדה, ניסיונות אלה אף ישאו פרי בקרב גורמים שונים במצרים.

     

    אולם כעת, המשטר באיראן עדיין נתפס לרוב כמתועב. בעיני הרחוב המצרי, איראן היא זו שהנציחה את מרצחו של סאדאת, אסלאמבולי, על ידי קריאת רחוב ראשי בטהרן על שמו; זו אותה איראן שהדיפלומטים שלה נתפסו, פעם אחר פעם, על-ידי המשטר במצרים, כשהם עסוקים בפעולות ריגול, וגורשו מאדמת מצרים; זו אותה איראן התומכת בחיזבאללה והמנסה, בכל כוחה, להתסיס את הרחוב

     המצרי ולעודד הקצנה דתית. לכל הרואה בהפיכה במצרים מראה לאירועי 1979 באיראן, הרי שהמצרי המצוי ברחוב ימהר להסביר שהחשש מאותה תוצאה מעסיקה את תודעתו של הרחוב המצרי לא פחות...

     

    המציאות, שלא כמו באגדות, איננה מורכבת כאמור מ"טובים" ורעים". כל מי שמנסה לפשטה באופן כזה חוטא לאמת. השאלה האמיתית היא, האם לא חלה עלינו חובה אסטרטגית לנסות ולחמם את היחסים עם 80 מיליון מצרים, כבסיס לחימום היחסים עם שאר מדינות ערב? האם דווקא עכשיו, באופן פרדוקסלי, לא נפלה בידינו הזדמנות לצד האתגר? נכון, יכול להיות שלא יהיה עם מי, שיהיו כאלה שיטיחו בנו שקודם נעשה שלום עם הפלסטינים ורק אז נעז לחלום על שלום חם עם מצרים. אבל לא לנסות? באמת ובתמים לנסות? אין למדינת ישראל פריבילגיה כזו. אין זה עניין של שמאל או ימין, אלא אינטרס אסטרטגי ממדרגה ראשונה. בסופו של דבר, הרי זו השכונה שבחרנו בה ותמיד נספיק לשוב לנבואות הזעם.

     

    הכותבת היא דוקטורטנית למזרח תיכון באוניברסיטת אוקספורד ויועצת לשעבר של הנשיא פרס. כעת, היא בחל"ת ממשרד החוץ, לאחר ששירתה כסגנית השגריר במצרים בין השנים 2003-2006.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים