שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    העו"סים יוצאים למלחמה: "נמאס לספור כל גרוש"

    אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, העובדים הסוציאליים יפתחו בשבוע הבא בשביתה ללא הגבלת הזמן. הם לא מלינים על העבודה הקשה, אלא דורשים בסך הכל לגמור את החודש בכבוד: "הדברים הכי קטנים הופכים לבלתי אפשריים"

    אחרי תקופה ממושכת של משא-ומתן שהגיע למבוי סתום, הכריזו אמש (ב') העובדים הסוציאליים כי החל מהשבוע הבא יפתחו בשביתה ללא הגבלת בזמן, במחאה על תנאי שכרם והעסקתם הקשים. אחרי התמיכה במאבק שגרפו גם בקרב המטופלים, שבאופן טבעי ייספגו את עיקר הפגיעה, סיפרו ל-ynet כמה עובדים סוציאליים על מציאות החיים הכמעט בלתי-אפשרית, ועל הזלזול הרב שעולה מיחס המדינה אליהם.

     

     

    כ-40 אוזים מתוך 15,000 עובדים סוציאליים עברו בעקבות הליך ההפרטה הזוחל של שירותי הרווחה להיות מועסקים בעמותות, בחברות פרטיות ובחברות כוח אדם. כ-58 אחוזים מתוכם לא זוכים לתנאים סוציאליים כמו קרן השתלמות והחזר הוצאות.

     

    המצב שנוצר נותן את אותותיו גם ב"חיי המדף" הנמוכים של העובדים הסוציאליים בישראל. הוותק הממוצע של אלו מביניהם המועסקים בעמותות ובחברות כוח האדם עומד על שלוש שנים בלבד, מחצית מאותו הנתון בשירות הציבורי. באיגוד העובדים הסוציאליים הזהירו כי התחלופה האינסופית בשירותי הרווחה פוגעת ביכולת לפתח אמון בקרב המטופלים, וכן לא מאפשרת לעובדים לצבור ניסיון וידע מעשי בתחום.

     

    הדס צוקרט מתל-אביב היא עובדת סוציאלית המועסקת בשנתיים האחרונות במשרה מלאה בעמותה העוסקת בבריאות הנפש. כמעט קשה להאמין, אבל על תלוש המשכורת שהיא מקבלת מדי חודש מופיע סכום של 4,500 שקלים בלבד. "במשך תקופה די ארוכה נשארתי לגור אצל הוריי. כעת אני פשוט חיה על חסכונות שהצלחתי לצבור במהלך השנה".


    מרימים קול זעקה. הפגנת העובדים הסוציאליים (צילום: ירון ברנר)

     

    להפגנות שעורכים עמיתיה למקצוע היא תנסה להגיע, אם לוח הזמנים הצפוף יאפשר לה. בינתיים, היא בעיקר מתוסכלת: "כשאני יושבת עם החברים שלמדו איתי, אפילו אלה שהם בעלי השכלה פחותה ממני, תמיד יוצא שאני זו שמרוויחה הכי פחות. אפילו אחת החברות שלי, שהיא מורה, מקבלת שכר גבוה יותר. על כל הוצאה אני צריכה לחשוב פעמיים, ובכל מקרה נעזרת בהורים. הם משלמים עבורי את הביטוח לרכב, ואם הם לא היו תומכים בי, רמת החיים שלי הייתה יורדת באופן משמעותי".

     

    השכר הזעום, יחד עם העבודה במקצוע שבחרה לה, שקשה בכל מקרה, הופכים לדברי צוקרט את ההתמודדות היומיומית למאבק הישרדות של ממש. "הדברים הכי קטנים הופכים לבלתי אפשריים. לטפל שמונה-תשע שעות ביום באוכלוסייה קשה זה עניין שדורש המון אחריות ומחייב ללמוד כל הזמן. יש לי אחריות על כל צעד של כל מטופל, מה שדורש מאמץ נפשי ופיזי קשה מאוד".

     

    "מתוגמלת כמו מוכרת בחנות"

    אבל לא אופי העבודה הוא הגורם לתסכול הרב. "בסוף החודש, אני מתוגמלת כמו מוכרת בחנות. השכר לא הולם את העבודה וההשכלה שלנו. אני מאוד מקווה שהמאבק יצליח כי אני באמת רוצה להישאר במקצוע ולא להגיע למצב שפשוט לא תהיה לי ברירה".

     

    את האצבע המאשימה היא לא מפנה לעבר מעסיקיה. "העמותה שבה אני עובדת משלמת לפי החוק. הבעיה היא שבחוק שלא מתחשב בעובדים הסוציאליים שמועסקים בעמותות. יש לי חברות שעובדות בעמותות שמקפידות הרבה פחות לשמור על החוק. יש מקומות שלא משלמים משכורות בזמן, או שמעסיקים עובדים סוציאליים על תקן מדריכים". 


    שליחי הרווחה יוצאים למלחמה. ההפגנה בתל-אביב (צילום: ירון ברנר) 

     

    לנוכח ההרעה במצבם, הקים לפני כשלוש שנים איגוד העובדים הסוציאליים, בשיתוף אוניברסיטת בן-גוריון, מוקד סיוע מיוחד לנפגעי ההפרטה בשירותי הרווחה. אנשי הצוות פועלים למפות את עובדי הרווחה שמועסקים בעמותות כדי לסייע להם להתמודד מול המעסיקים בכל הקשור לתנאי העבודה שלהם.  

     

    בשונה מחבריהם שנחשבים לעובדי מדינה, העובדים הסוציאליים המועסקים במסגרות הפרטיות אינם יכולים לשבות וההסכם הקיבוצי על תנאי שכרם לא חל עליהם. כעת דורשים נציגיהם לכלול גם אותם בכל סיכום שיושג לבסוף על האוצר באמצעות צו הרחבה, שיעניק יחס זהה לכל העובדים הסוציאליים - עובדי מדינה והשוק הפרטי כאחד.

     

    נהג אוטובוס היה מרוויח יותר

    גם מצבם של העובדים הסוציאליים המועסקים על-ידי המדינה רחוק מלהיות מזהיר, ואפילו מי שחולש על השוק הפרטי והמסחרי כאחד עדיין לא מגיע אל המנוחה והנחלה. ארי, נשוי ואב לשני ילדים, מתפרנס משתי משרות - האחת, כעובד סוציאלי בהוסטל לקשישים סיעודיים, והשנייה - בעירייה. למרות שהוא כמעט קורס תחת הנטל, את החודש הוא סוגר עם סכום של 6,500 שקלים בלבד.

     

    בעבר התפרנס ארי מעבודתו כנהג אוטובוס, וכשהוא מסתכל על דפי החשבון בבנק - הוא מתקשה להסתיר בכל פעם את תסכולו מכך שאם היה נותר שם, הוא ככל הנראה היה מרוויח יותר.


    החיוך נמחק מהפנים. הפגנת עובדים סוציאליים (צילום: דודי ועקנין)

     

    לדבריו, "היקף המשרה בעיריות נמוך מאוד, ומדובר כמעט תמיד ב-75 אחוזי משרה. בפועל יש עלינו עומס אדיר. רק אני מטפל ב-600 תיקים ומקבל בסוף משכורת נמוכה שאי אפשר להתפרנס ממנה. תנאים סוציאליים אני לא מקבל, ובגלל הכל אני חייב עבודה נוספת".

     

    גם ארי חלק את אותה תחושת תסכול שתיארה הדס. "אני למדתי, עשיתי תואר ראשון, ובסופו של דבר לא התקדמתי. אז נכון שיש עליי אחריות גדולה ושהעבודה שלי הרבה יותר מעניינת משל אחרים, אבל רמת החיים שלי לא השתנתה. אני רואה את החברים שלי בהיי-טק מחליפים וילות ואקדמאיים אחרים שעובדים ולא צריכים לספור כל גרוש כמוני. למה דווקא אני, שעובד במקצוע כל כך חשוב, צריך להישאר במקום הכי נמוך והרחק מאחורי כולם?".

     

    למצב הבלתי אפשרי שתיארו השניים התייחס יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, איציק פרי. "ברוב הפעמים, שכרם של העובדים המופרטים נמוך יותר מזה של מי שמועסקים במגזר הציבור. המעסיקים הפרטיים משלמים משכורת מינימלית כדי לחסוך בהוצאות, והכל על גבם של העובדים הסוציאליים. זו שיטת ניצול שכוללת העסקה בתנאים פוגעניים, ללא הפרשות לקרנות השתלמות או קופות גמל, וגם בלי תשלום עבור שעות נוספות או ימי חופש".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הדס צוקרט. חיה על חסכונות
    תלוש שכר של עובד סוציאלי. "לתפארת" מדינת ישראל
    צילום: גיל יוחנן
    איציק פרי, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים
    מומלצים