האיש שבפנים

אני לא יודעת למה שאלתי את רוני קובן האם הוא היה נוגע בצ'כוב פיזית, אבל עשיתי את זה, ועכשיו המילים מרחפות בינינו ודורשות התייחסות. קובן סיפר לי הרגע כי חוץ מוודי אלן, המחזאי הרוסי הוא האדם שהכי היה רוצה לארח בתוכניתו. הוא פירט מה היה שואל את מרואיין החלומות שלו, ואז שאלתי אותו אם הם היו נוגעים.

קובן, אדם ששאל כמה שאלות אינטימיות במהלך חייו, לא ממש מבין לאן זה הולך ולמה זה נאמר, ובעיקר חוזר על המילים שנשמעות משונה בפה: "האם הייתי נוגע בצ'כוב? נוגע בצ'כוב? לא יודע, אם הסיטואציה היתה מחייבת את זה". אחרי כמה שניות כאלה, אני מבינה למה שאלתי ומשתפת אותו בתובנתי - משהו בשילוב של האנרגיה הדובית המחבקת של קובן ושל הקלסטרופוביה בתוכנית "24 שעות עם..." נותן תחושה פיזית עמוקה. קובן מחכה למרואיינים שלו בחדר ועושה איתם דברים - לעיתים זה באמת מגיע למגע, כמו עם מארינה מקסימיליאן בלומין שישבה עליו בעונה הקודמת והעניקה לו טיפול רייקי, וגם בעונה הזו לא חסרים רגעים שמשתפים את הגוף: ריקוד, אוכל, בהיות הדדיות, והכל בספייס מאוד קטן ועם מצלמות מוטמנות היטב בקירות. ומעל הכל מרחף רגע שבכל פעם מחדש מפתיע קצת: רוני והאורח שלו פורשים סדינים על הספה והולכים לישון.

נותן לאנשים הזמנה למסע. קובן (צילומים: שחף טויזר) 

"השינה היא אולי המקום היחיד שאולי הלכתי איתו רחוק מדי", מהרהר קובן, "זה מאוד אינטימי ופתרתי את זה איכשהו. שינה לא נמצאת באמת בתוכנית, כל מה שרואים זה איך נרדמים, וכמעט תמיד ההירדמות היא הרגע הכי יפה בתוכנית. כל המחסומים נשברים. בתוכנית עם עדנה מזי"א היא ליטפה את שערי בברוטליות ואמרה לי, 'חבק אותי רוני'. זה רגע מעניין, כי במשך כל התוכנית דיברנו על אהבה וזוגיות, אבל אני חייב להודות שזה הביך אותי קצת".

אתה תמיד נראה קצת נבוך, לא?

"אולי, אבל שם הייתי באמת נבוך. אני חושב שאני מתאים לתוכנית הזו, כי יש בי משהו שמשדר חום, אני אוהב את הקאט דה בולשיט, את ה'בוא נצא מההצגה'. כולנו בני אדם, נצא מהסט־אפ הקבוע של למכור דברים ונתחיל מפה את השיחה. מעניין אותי הרגע שבו האמת נכנסת פנימה. אחרי שנדבר שעות על פוליטיקה עם יוסי שריד, שבהן הוא דיבר באנרגיות של שנאה ותיעוב על מה שפרס וברק עשו לו וגולדה והכל, ואז הוא מבקש לשמוע אופרה של פוצ'יני והוא לוקח סכין וכמעט עושה חרקירי - אי אפשר להתחרות בזה. זה התגשמות כל מה שהיה קודם, אבל בדרך אחרת לגמרי".

לא מעייף לדבר כל הזמן?

"יש רגעים שמפסיקים, הולכים לצד, אני קורא ספר או שאפשר לישון או לשחק משחקים. אנחנו נותנים לאנשים הזמנה למסע, להוריד את המגננות. זה גן עדן של אסוציאציות. בסוף - ואת זה יודע כל מי שמגיע ב־21:00, 22:00, 24:00 - המגננות יורדות והתת מודע צף".

"אני לא עיתונאי קלאסי במובן של לרדוף אחרי המציאות"

מצוף התת מודע הזה הוא חלומו של כל מראיין. להיות שם ברגעים אותנטיים שאי אפשר לתכנן, לראות את המרואיין שלך כמו שהוא באמת. קובן זכה לפינוק הזה מערוץ 8 אחרי שנקנו הזכויות מערוץ ITV הבריטי. בביתו השני, "עובדה", הוא פורח העונה ומגלה צדדים חדשים: ראינו אותו מוביל את כתבת האחיות של אלפרון, מדווח על סחר באיברים, ובשבוע שעבר מראיין את רפאל חדד, שהיה שבוי בלוב. ובכל זאת, נדמה כי תרבות ויוצרים היא הבית הטבעי שלו: "אני לא עיתונאי קלאסי במובן של לרדוף אחרי המציאות. חגי לוי הבין את זה עם 'בטיפול' ואני מסכים איתו - אין דבר יותר מעניין מפנים של בן אדם., לא משנה כמה תתרוצץ ותביא כותרות, מישהו שעובר עליו משהו ואומרים לו אמת שהוא לא התמודד איתה עד היום - זה חזק".

מהבחינה הזו, נשמע כי '24' היא גן עדן.

"זה כיף, אבל גם מאוד קשה. כי אי אפשר לזייף, אתה רואה את כל היתרונות והחסרונות. המצלמה לא משקרת. מצד שני, זה לא 'האח הגדול' - ההבדל בין זה לבין ריאליטי זה אני, הפונקציה שלי. שם אין מנחה. ופה אני גם בפנים וגם בחוץ. היה קטע שאחרי שמונה שעות עם שלומי שבן יצאתי לשירותים, ופתאום שמתי לב לכל הצלמים, ועברתי בקונטרול ואני רואה עורך ואנשי צוות ונווטי שידור ובמאי ומבין שבזמן שאתה בפנים הם יושבים ואוכלים במבה ובורקס מולי ומסתכלים עליי. זו חוויה שמשחקת עם התודעה. אני העכבר שרוצה להיות גם המדען ואי אפשר. לכן השיעור שלי בעונה הזו היה לשחרר".

במה אתה שונה מדיירי "האח הגדול"?

"ב'האח הגדול' אתה הופך לדמות ומאבד שליטה על הפרסונה של עצמך. כאן, בסוף אני זה שרואה ונותן וטו. העפתי דברים על ימין ושמאל בגללי. למשל, כשהתרגשתי מדי, הגעתי לדמעות מול אפרת גוש, והחלטתי שלא צריך לראות את זה".

עם מרינה מקסימיליאן בלומין

מגניב לך, אתה חווה את הנרקיסיזם ועוצר אותו בזמן.

"קודם כל באתי לשרת את הסיפור. מה שחשוב זה אחד - האורח, שניים - הדינמיקה בינינו, וזהו, אין שלוש. בעונה הקודמת, כש־HOT פנו אליי לעשות את זה, הם הציעו שנשדר את כל ה־24 שעות ב־VOD, לא ערוך. סירבתי. הבהרתי להם שאני רוצה שליטה, עריכה ושתהיה על זה סובלימציה אמנותית. שימי תבורי מוצץ אצבע בלילה זה אולי מעניין את עם ישראל אבל אותי זה לא מעניין, זה לא עובר את הערכים האסתטיים האמנותיים שלי. מצד שני, ברור שיש בתוכנית גם הרבה ממני. הבאתי אנשים שמעניינים אותי, ובכל תוכנית אני מתנהג מולם אחרת ונראה שונה. מול אפרת גוש הייתי יותר מוקפד ומאצ'ו ככל שאני יכול. עם דובר קוסיאשווילי הוא היה כמו אבא, הוא הזכיר לי את אבא שלי. הוא בא ממקום אחר, הוא לא מתל אביב, הוא מהגר ועסוק במיתולוגיות גדולות".

יש לך גם עניין עם נשים מבוגרות ממך. ראיינת בשעתו את נעמי שמר, בילית בעונה הקודמת עם תיקי דיין ומיקי קם, הפעם עם עדנה מזי"א. אתה מחפש אמא?

"זה לא שאני נוסטלגי, אבל אנשים עם גב תרבותי מעניינים אותי יותר. לאו דווקא נשים. בגל"צ פגשתי את כל הגדולים: נעמי שמר ויוסי בנאי וניסים אלוני. אני בא מתיאטרון, מאיבסן ובקט ושקספיר, זה עולם של תוכן יותר, איך נגיד, מעמיק ובלתי מתפשר. כשכתבתי ב'מעריב' הרגשתי בשלב כלשהו שאני מראיין רק כוכבי ריאליטי וטלנובלות, וזה לא עניין אותי יותר".

אתה לא אוהב ריאליטי?

"בדרך כלל אני לא מתחבר לזה. אני רואה 'האח הגדול' כשזה מדיה איוונט כמו שרק קשת יכולה לעשות. מעניין אותי איך קשת ואבי ניר - בקלאסה אמריקאית בינלאומית - יוצרים משהו שאי אפשר שלא לראות. אבל יש משהו באנשים שמאבדים שליטה ואתה רואה את תאוות הפרסום שלהם על הפנים, שמוריד לי את העניין. אני מעדיף אנשים עם כישרונות אמנותיים, את 'כוכב נולד' אני אוהב נורא. זה סיפור על אנשים עם כישרון והרגע שמישהו מהפרובינציה מגיע ופותח את הפה ושר, זה רגע עם גאולה או הגשמת חלום, הוא עדיין עובד עליי".

• את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"