שתף קטע נבחר

יש עומק בטראש

אם שואלים את ניקולאס קייג', המעבר שלו מסרטים איכותיים לסרטי טראש לא נובע רק מהצרות הכלכליות שאליהן נקלע, מה פתאום. זבל על־טבעי הוא הדרך שלו כשחקן להישאר אוונגארדי, וסצנת הסקס תוך כדי קרב יריות ב"מרדף עצבני", הסרט החדש שלו, רק מוכיחה את זה

לאחרונה הודיע ניקולאס קייג' כי בכוונתו להשתתף בסרט ההמשך ל"גוסט ריידר". עכשיו תקראו את המשפט הזה פעם נוספת. החלק הראשון מוכר, ניקולאס קייג', שחקן הוליוודי מפורסם עם שושלת משפחתית מחייבת (האחיין של הבמאי פרנסיס פורד קופולה ובן דודה של סופיה קופולה) ותצוגות משחק מרשימות בסרטים מוערכים, בהם "לב פראי", "מוכת ירח", "אדפטיישן" ו"לעזוב את לאס וגאס".

 

החלק השני של המשפט כבר מתחיל להישמע מעורפל. מי מכם שזוכר את "גוסט ריידר", שיצא ב־2007, או שאתרע מזלו וצפה בו, יודע שמדובר באשפה הוליוודית מהסוג שאפילו חובבי ג'אנק פוד אמריקאי לא מסוגלים לעכל. קייג' היה מועמד לראזי על משחקו המביך בסרט המביך לא פחות, ולכן קשה להבין את רצף המחשבות שהביא אותו לקבל את ההחלטה המטופשת הזאת.

 

אבל במובנים רבים דווקא ההצהרה הזו מאגדת בתוכה את הסיפור של קייג', שחקן מוכשר שאיבד את דרכו ובמקום להגיע להיכל התהילה של הקולנוע, מצא את עצמו בפיצוצייה לצד הדרך, עם סרטים נטולי כל ערך תזונתי כמו "בנגקוק המסוכנת". אלא שאחרי שנפגשים איתו מגלים שבעולם שהוא ברא לעצמו הוא אמן, לא פחות, בכל מה שהוא עושה. אחרי שעשה 70 סרטים, בהם לא מעט שוברי קופות כמו "עימות חזיתי" ו"עקיצה ב־60 שניות", נראה שקייג' מתרכז בשנים האחרונות בעיקר בהתמודדות עם חשבון הבנק שלו, ולא מסרב לאף תסריט שנוחת על שולחנו.


הזכות לאוונגרד. קייג' ב"פקד מושחת"

 

השבוע עלה בארצות הברית, ובמקביל גם אצלנו, סרטו החדש "מרדף עצבני", בבימויו של פטריק לוסייר ("בלאדי ולנטיין"), שממשיך את המסורת הטראשית שקייג' שכלל לכדי אמנות, והפעם, בתלת ממד - קונספט, שכפי שהתברר בפגישה איתו, משמח אותו לא מעט. "למען האמת, מעולם לא חיבבתי את סרטי תלת הממד של שנות ה־50 וה־60. פשוט אף פעם לא זרמתי עם זה. זה לא עבד. לא קניתי את זה. אבל אז הגיע פטריק עם 'בלאדי ולנטיין' בתלת ממד, וזיהיתי שם חלוץ של גל חדש ואת הפוטנציאל של הקולנוע הזה. זה היה עצום".

 

בניגוד לשוברי הקופות האחרונים, שהביאו את התלת ממד לקדמת הבמה, ובראשם "אווטאר" ו"אליס בארץ הפלאות", שהסתמכו בכבדות על גרפיקה ממוחשבת כדי ליצור את העולמות המסוגננים והמרהיבים שלהם, "מרדף עצבני" מביא את הריגוש הגס של מתכת על מתכת מסרטי הפעולה של שנות ה־70 אל הקולנוע של המאה ה־21, וקייג' מת על זה. "טים ברטון וג'יימס קאמרון הם המכשפים המודרניים של הקולנוע, וכשאתה מוזמן לעבוד איתם הם עושים 90 אחוז מהעבודה בשבילך. הם מכניסים אותך לעולם קסום ומופלא. אני לא הוזמנתי לעבוד איתם, אז אני מחפש את חוד החנית הבא - יוצרים עם אנרגיה חדשה, ופטריק הוא אחד מהם".

 

זה נשמע כמו סוג של פשרה.

"לא. פטריק מביא אנרגיה עצמאית, חזון חסר פשרות ואמונה במה שהוא עושה. יש סרטים שמתגמשים כדי לדבר לקהל רחב יותר, דבר שיכול להוביל לאיבוד היושר האמנותי. הסרט הזה ידע לאיזה קהל הוא מדבר. אפילו השימוש בתלת ממד נבע מתוך רצון לדחוף את חוויית הצפייה להילוך חמישי ולא כגימיק מסחרי".

 

האם ההיבט של העבודה בתלת ממד השפיע על המשחק שלך בצורה כלשהי?

"בשבוע הראשון הייתי כמו ילד בחנות ממתקים. רציתי לראות מה אני יכול לעשות. יש סצנת נשיקה במסעדה, רציתי לדחוף את את הלשון שלי לשורה הרביעית של הקהל. למרבה המזל הם חתכו את זה החוצה, אבל ניסיתי. זה מראה לך עד כמה אני רוצה להתנסות. אבל עד שהגענו לשבוע השני של הצילומים התרגלתי. החידוש התפוגג וזה לא נראה כל כך שונה מסרטים אחרים". 


גם הוא רוצה לשתות בירה מגולגולת. "שוליית המכשף"

 

בסרט מגלם קייג' את דמותו של ג'ון מילטון (קריצה אל מחבר "גן העדן האבוד"), בריון קשוח שבורח מן הגיהינום חמוש ברובה, כדי להציל את נכדתו מכת שמתכננת להקריב אותה לשטן. הוא חובר למלצרית ארוכת רגליים בשם פייפר (אמבר הרד) וביחד הם יוצאים למסע עתיר בקרבות אקדחים, מרדפי מכוניות, סקס, אלכוהול וכל מה שעונה להגדרה "יאללה בלגן", כאמור, לא בדיוק סוגה עילית.

 

למה דווקא הסרט הזה?

"בשנתיים האחרונות אני מנסה לשחק בחור שהתפוצצה לו העין. סיפור אמיתי. ב'עונת המכשפה' חזרתי ואמרתי למפיקים: 'בבקשה תנו לי לקבל פגיעה בעין מחץ וקשת', אבל הם אף פעם לא הגיעו לזה. ואז בעשר הדקות הראשונות של הפגישה הראשונה שלי עם פטריק הוא אמר: 'אנחנו רוצים לפוצץ לך את העין', ואני קמתי ואמרתי 'כן! אני הולך לעשות את הסרט הזה'".

 

אתה עושה הרבה סרטים על־טבעיים בזמן האחרון. יש לך עניין מיוחד בנושא?

"אתה צודק. יש לכך סיבה פשוטה מאוד. אני מאמין שלשחקנים בסרט יש בדיוק אותה זכות וסיבה להיות אוונגרדים ומופשטים כמו לציירים, ואחת הדרכים ששחקן יכול להיות אוונגרד בעבודתו היא למצוא חומר מופשט מטבעו, כמו אימה, מדע בדיוני או דברים עם רכיב על־טבעי. כך אני יכול להיות מוזר ככל שאני רוצה, ועדיין לתקשר עם צופים ברחבי העולם".

 

אתה מנסה להוסיף עומק לסרטים שלך? להוסיף שכבות לחומר הקיים?

"בהחלט. קראתי בספר השירה של וולט וויטמן, 'עלי דשא', ויש שם שורה נפלאה, שבו הוא מדבר על לוחמים קלטים ששותים יין דבש מתוך גולגולת. גם אני רציתי לשתות בירה מגולגולת בגלל שרציתי לתת למילטון סוג כזה של אנרגיה קלטית, מן סגנון פרימיטיבי מודרני. גם רציתי לראות אם אני יכול, דרך המשחק עם הגולגולת. השקעתי בזה הרבה מחשבה, כמעט כמו פרסומת לבירה, למצוא דרך לשכשך בירה החוצה דרך פתח העין בצורה כזו שזה ייראה באמת מזמין. רציתי לגרום לאנשים בקהל להגיד, 'וואו, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל באמת הייתי שותה בירה מגולגולת של מישהו עכשיו'".


"הנבואה"

 

באחד הרגעים הכי קיצוניים ב"מרדף עצבני" מחסל קייג' חבורת בריונים בקרב אקדחים תזזיתי, בזמן שהוא מקיין יחסי מין עם בלונדינית עירומה ונחושה. כל הטוב הזה קורה כמובן בהילוך איטי. הצופה הממוצע יזהה מזימה פשוטה שנועדה לפוצץ מוחות של גברים צעירים, אבל קייג' רואה את זה אחרת לגמרי. "חשבתי על תנוחות קאמה סוטרה ומה תהיה תנוחת המין שמילטון יאהב. הוא לא רוח אלוהית הינדית", הוא מסביר ברצינות גמורה, "הוא משהו מהגיהינום. אז הרעיון של לזיין בבגדים תוך כדי יריות, נהנה מכל המידות הרעות - הסיגר, הג'ק דניאלס, המין - נראה לי שזה מתאים לבחור שבדיוק ברח מגיהינום, וככה הסצנה התחברה".

 

 

מה מושך אותך אל הדמויות האולטרה אלימות, הגדולות מהחיים?

"תראה, אני חושב שבכל פעם שאתה מסוגל לממש סוג של מחשבה אלימה במשחק, זה הרבה יותר טוב מאשר לעשות את זה בחיים האמיתיים, ובגלל זה כשאני רואה ילדים מציירים תמונות מפחידות, אני בדרך כלל מוחא כפיים ואומר שזה נפלא במקום לקרוא לפסיכולוג ילדים. זוהי דרך לעשות משהו פרודוקטיבי עם הדמיון. במקרה הזה שיחקתי את הדמות הזאת, מילטון, הוא איש מת־חי ואני אף פעם לא שיחקתי איש מת־חי לפני כן. הייתי סקרן לדעת מה אני יכול לעשות עם זה. היו לי שיחות נפלאות עם פטריק על לאן אנחנו צריכים ללכת עם זה והבנתי שמילטון צריך להיות כמו רוח רפאים, שהוא צריך לעורר יותר שאלות מתשובות. רציתי שתהיה לו שלווה זנית, כאילו רוח נכנסה לחדר. לא הלכתי על ההתנהגות האקרובטית המוחצנת שאולי תראה אותי עושה בקולאז' שעשו עלי ביוטיוב".

 

יש לך תוכניות מיוחדות לאוסקר?

"שום דבר. אהיה באריזונה בפסטיבל סרטים ואציג את הסרט שלי 'סוני'."

 

קייג' מתייחס לסרט עצמאי קטן שביים לראשונה בחייו ב־2002 בכיכובו של ג'יימס פרנקו, שמגלם חייל משוחרר שעובד כג'יגולו. מדובר בסרט קטן, אינטימי ורגיש, ובעיקר רחוק מהחומרים שבהם הוא מתעסק כיום. 

 

אתה מתכנן לביים שוב?

"אני רוצה לביים שוב יום אחד, אבל אני לא רואה את זה קורה במהלך שש השנים הקרובות, כי לוקח הרבה זמן לביים סרטים, ואין לי זמן לעשות את זה עכשיו".

 

אם מניחים לרגע בצד את התפיסה האמנותית שקייג' מיטיב למכור כשהוא נדרש להסביר את בחירותיו האחרונות, הרי שמגלים סיפור אחר לגמרי. בתקופה האחרונות נקלע השחקן לקשיים כלכליים עקב הרגלי הצריכה המפוארים שלו (שתי טירות, 15 אחוזות, צי של מכוניות, יאכטות, אופנועים וכל מיני צעצועים יקרים, כמו גולגולת של דינוזאור ואוסף של ספרי קומיקס נדירים), או בשל השקעות פזיזות על ידי מנהל העסקים שלו - תלוי את מי שואלים. כרגע הוא חייב לממשלה שישה מיליון דולר במיסים ושלושה מבתיו עוקלו על ידי הבנקים.

 

מצבו הכלכלי מסביר אולי יותר מהכל למה הוא משחרר כמות מסחררת של סרטים בשנים האחרונות. עם שבעה סרטים בשלבים שונים של הפקה או פיתוח אתם יכולים לצפות לראות הרבה מקייג' בשנים הקרובות. לא כולם יהיו שווים צפייה, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהוא כבר ימצא דרך לשמור על יושרו האמנותי, או לפחות לשכנע את עצמו בכך. "הכורח הוא אבי ההמצאה", הוא אומר. "מצאתי את עצמי בבור מסוים, ואני חושב שיש לי סיכוי טוב יותר לצאת ממנו אם אתרכז במשחק. אני מנסה כל הזמן להמציא דרכים חדשות להביע את עצמי דרך הכלי שלי, כולל סרטים על־טבעיים ואפילו המראה שלי. כל עוד אני אצליח לעשות את זה, אמשיך".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עם אווה מנדז ב"פקד מושחת"
"שוליית המכשף בלתזר"
"הנבואה"
"בנגקוק מסוכנת"
"גוסט ריידר"
"אוצר לאומי"
"מגדלי התאומים"
לאתר ההטבות
מומלצים