שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בלי תלת ממד, אבל עם רגש

    הסרט הדוקומנטרי המדובר "קאטפיש" לא מתאמץ לייצר אווירה באמצעות אפקטים או הפקה מושקעת, אלא מספר סיפור קטן ואנושי. השאלה אם מדובר בפיקציה היא חסרת משמעות


    שפמנונים הם האנשים בחיים שלנו, שגורמים לנו להישאר עירניים. מכאן נולד שמו של "קאטפיש" (שפמנון), הסרט הדוקומנטרי המדובר ששודר אמש (ג') ב-yes דוקו, שכבר הספיק להסתדר על הטייטל הכה אהוב על נותני טייטלים, "הסרט שמגדיר סיפור של דור". הסיפור הוא כזה. סוחרי דגים נהגו להוביל דגי בקלה מאלסקה לסין במיכליות. כשהבשר הגיע לסין הוא היה עיסתי וחסר טעם, אז מישהו הציע לשים אותם במיכלים גדולים, ולהכניס אליהם גם שפמנונים. השפמנונים השאירו את הבקלות עירניים. יש אנשים שהם שפמנונים בחיים, ולהם אנחנו צריכים להגיד תודה, אחרת החיים שלנו היו מאוד משעממים.

     

    המסר הזה גם מגלם בתוכו את כל הרעיון של "קאטפיש". לכאורה סיפור על ידידות אינטרנטית (שגובתה באמצעים אחרים כמו טלפון או דואר) שהלכה והתהדקה עד שהגיעה לנקודה שבה לקחה פנייה מוזרה ושינתה צורה. ניב שולמן (לא ישראלי, אפשר לאפסן חזרה את הפפיונים), צלם ניו יורקי, פרסם בעיתון תצלום של רקדנים. אחרי כמה זמן הוא קיבל מילדה בת שמונה בשם אבי ציור שנעשה על פי התמונה. מכאן הלך ונרקם קשר - שתועד כולו על ידי אחיו של ניב, דניאל - בין הבחור הצעיר לילדה המוכשרת, ולכל בני המשפחה שלה - אמה אנג'לה, האחים שלה ואחותה הגדולה והמאוד פוטוגנית, מאגן. הקשר האחרון כבר עבר הסבה לקשר רומנטי לכל דבר. עד כאן וולט דיסני.  


    "קאטפיש". אנושיות ורגישות מדהימה

     

    אלא שכמו בחיים, לפעמים עולה צורך להפוך את הקשר למוחשי יותר, ובניסיון הזה לחצות את הקווים הופך הסרט למותחן בסגנון עדות "המכשפה מבלייר", ובהמשך, כשכל השקרים נפרמים לאיטם, הוא לוקח עוד פנייה אחת לעומק והופך לדרמה נוגעת ללב על אנשים, חלומות, אכזבות ובריחה לחיים מקבילים. כמעט כל הז'אנרים בסרט אחד, אם מוסיפים לזה את השפה הויזואלית שלו, שלקוחה במפגיע מהעולם הוירטואלי על שלוחותיו - פייסבוק, גוגל מאפס, ג'יפיאס - לא פלא ש"קאטפיש" הפך לסרט משתלם וקורץ כל כך לדור מופרע הקשב הנוכחי.

     

    דומע במקומות הנכונים

    הכריזמה של יניב שולמן היא שחקנית חשובה ומרכזית ב"קאטפיש". הוא מצליח להוביל את הסרט בנימה הנכונה בכל שלב. כשצריך הוא תזזיתי, את הרגעים המביכים הוא מרכך בהומור, הוא מחלץ את הסוד של הסרט באנושיות וברגישות מדהימה, ודומע במקומות הנכונים. כמעט מפתה לחשוב שמדובר בשחקן מקצועי, ובאמת, לא מעט צופים כבר ביטחו את עצמם מלצאת אהבלים באמצעות הטענה שמדובר בסרט פיקטיבי.

     

    השאלה הזאת היא חסרת משמעות בעיני. הסיפור קיים. אם להישאר עם אחת התהיות שעולה מהסרט, האם חיים וירטואליים הם ממשיים פחות מהחיים הפיזיים ה"אמיתיים" שלנו, הרי שמהרגע שהסיפור קיים, אין משמעות לאבחנה אם הוא קרה במציאות או במוח של יוצר ומשם למדיה דיגיטלית. התקיימות של סיפור כזה היא לא בלתי סבירה, הרי לא מדובר בסיפור בדיוני. כל כך הרבה חדשות מתרחשות מבחינתנו על מסכי המחשב והטלוויזיה שלנו, ועדיין אנחנו ננגעים ומתרגשים מהם. השאלה היא איך אנחנו מרגישים מול הסיפור ואיך הוא משנה את החיים שלנו. בעידן שלנו, זה באמת כל מה שמשנה.

     

    "קאטפיש" הוא סיפור פשוט. הוא "מגדיר את הדור" במובן הזה שהוא לא מתאמץ לייצר אווירה באמצעות אפקטים או הפקה מושקעת, הוא מסתמך על שלד הסיפור, והצופים שלו הולכים איתו. בשעה שהקולנוע מנפח תקציבים ומאביס את עצמו ואותנו בטכנולוגיות תלת ממד, "קאטפיש" הולך לכיוון השני. סיפור קטן, אנושי, שכולו עלילה, שהולך ומתקלף ובדרך מקלף גם אותנו, כשהוא מתפרש על הרבה יותר משלושה ממדים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים