שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מה מעיק על מרדכי שוסטר

    מתברר שספרות יהודית אמריקאית אפשר לכתוב גם מכאן, ואפילו בעברית. בספרו הראשון, "היברו פאבלישינג קומפני", כתב מתן חרמוני מחווה לספרות. "חיפשתי את ההתנגשות, את העיר הגדולה שפוגשת בשפת השטעטל". ראיון

    הנה עוד גיבור יהודי אמריקאי אחד מצטרף עכשיו למדף הספרים: מרדכי שוסטר, נעים מאוד. די בטוח שתהנו מהרפתקאותיו המוזרות והמופלאות של מרדכי שוסטר, הסופר היידי הלא-במיוחד-דגול, שמובא למנוחות כבר בתחילת הסיפור. זהו גיבורו של רומן הביכורים "היברו פאבלישינג קומפני" שכתב מתן חרמוני.

     

     

    מתברר שספרות יהודית אמריקאית אפשר לכתוב גם מכאן, ואפילו בעברית. הספר של חרמוני הוא ספר מצחיק ומקסים, כתוב בעברית שהיא בעצם יידיש, ואפשר לקרוא אותו גם כמחווה לספרות היידיש האמריקאית של ראשית המאה ה-20.


    ספרות מקומית, אבל יידית-אמריקאית (עטיפת הספר)

     

    את העבודה עושה לא רק העלילה, אלא גם ובעיקר השפה, כלומר צורת הדיבור. "איך האבא מת?" שואל מרדכי שוסטר ספק את עצמו ספק את הסובבים אותו, ועונה: "כמו שמתים, ככה הוא מת". "איך הגעתי לאמריקה? כמו שמגיעים לאמריקה, ככה הגעתי לאמריקה".

     

    אז מרדכי שוסטר נמצא אי שם על הסקאלה בין מוטל בן פייסי המכמיר של שלום עליכם, לאוגי מארץ' של סול בלו. מרדכי שוסטר הוא כמובן יליד העיירה, שהתייתם מהוריו ונסע לניו יורק אל דודתו מרים. מרים נשואה לדוד שמואל הקטן, ויש להם בת מתבגרת, חווה'לה. מדרכי וחווה'לה ישנים באותו קיטון צפוף.

     

    מתכנן לאחוז בעט

    הדוד שמואל עובד כסדר דפוס בבית ההוצאה לאור "היברו פאבלישינג קומפני", וכך מגיע גם חברנו מרדכי שוסטר לעבוד שם כסדר דפוס. אלא שלו תוכניות אחרות. הוא, מרדכי שוסטר שהתייתם מהוריו ונסע לדודה מרים בניו יורק, הוא מתכנן לאחוז בעט. לא בתבניות עופרת.

     

    איך הצלחת לייצר את הקול הזה, של מספר הסיפורים בעיירה?

     

    "סופרים אומרים בדרך כלל 'אני? מה פתאום?' אבל בהחלט נתתי על זה את הדעת, למדתי היטב את הטכניקות של שלום עליכם, של אלה שבאו לפניו ואלה שבאו אחריו. איך הוא כתב במקור ואיך הוא תורגם לעברית ואיך הוא יכול היה להישמע. ברנר תירגם אותו, וברקוביץ, ועכשיו דן מירון. חלק מהתרגומים ניסו לשמור על משהו כביכול יהודי אצלו, וחלק ניסו להראות דווקא את שלום עליכם האוניברסלי.

     

    "אני למדתי את העסק הזה. בדקתי איפה אני לוקח את זה לכיוון הזה ואיפה לכיוון השני. דווקא הרגעים הכי קלאסיים בספרות היידיש נמצאים במקומות האוניברסליים שלה".

     

    מתן חרמוני נולד ב-1969 בקיבוץ דורות, ובגיל ארבע עבר עם משפחתו לבאר שבע. הוא גר היום בתל אביב, נשוי לתמר מרין, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. חרמוני מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. את עבודת הדוקטורט שלו הוא כותב על מקומה של אמריקה בספרות העברית.

     

    עגנון פינת בשביס-זינגר

    "תמיד היתה התנגשות בין העברית לבין אמריקה, כאילו שהעברית של ארץ ישראל, ממאפו ועד ברנר, לא הצליחה לתפוס את ההוויה האמריקאית. לעומת זאת סופרי היידיש היו בדיוק להיפך - הם באו לאמריקה והתחילו לכתוב אותה בלי שום בעיה. משה לייב הלפרן או יעקב גלאטשטיין, משוררים בסדר גודל של ביאליק, פשוט נסעו לאמריקה".

     

    בתור יליד קיבוץ, איך בכלל הגעת ליידיש?

     

    "רציתי לקרוא משוררים וסופרים בשפת המקור. לא היה בזה שום סנטימנט, לא שמעתי יידיש בבית, לא חיפשתי שורשים. דווקא חיפשתי את ההתנגשות, את העיר הגדולה שפוגשת בשפת השטעטל. איך כותבים subway באותיות עברית ביידיש".

     

    חרמוני לא שש לדבר על עבודת הדוקטורט שלו; הוא לא רוצה להיתפס כעוד איש אקדמיה ששולח ידו בעט מדי פעם. הוא באמת אוהב את הכתיבה הספרותית. "בשבילי זה היה כמו לכתוב מדע בדיוני, כי אמנם הייתי באמריקה ואני מכיר את ניו יורק, אבל אמריקה של הספר היא מדומיינת.

     

    "עירבבתי זיכרון עם אימאג' ובראתי לתוך זה עלילה. מבחינתי זה רומן עברי על אמריקה. איכשהו יש לי רושם שנוח לתייג אותו כרומן יידיש, אבל זה רומן עברי שכותב על יידיש. קימטתי את העברית וזה נשמע כמו פסאודו יידיש".

     

    "היברו פאבלישינג קומפני", מתאר את חייהם של מהגרים יהודים במנהטן בתחילת המאה ה-20. הם עוסקים במסחר זעיר או עובדים כפועלים, וחיים בעוני ובצפיפות. והם קוראים את ספרוני השונד (שונד בגרמנית פירושו ריח צחנה שעולה מתוך זבל) - ספרות זולה, סיפורי מעשיות רגשניים שהתפרסמו בהוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קומפני". אפילו יצחק בשביס זינגר כתב שונד בראשית דרכו, ופירסם בהוצאה הזאת.

     

    מאיפה צץ פתאום מרדכי שוסטר?

     

    "הוא סך כל החלומות הבלהה שלי. הוא התחיל כשם שהתגלגל לי בראש, ובהתחלה חשבתי שהוא יהיה סופר עברי לוזר. אבל דמות הסופר העברי הלוזר התגלגלה לדמות של חברו, ידידיה סגל. מישהו שהוא קצת אנרכיסט, רוצה לפרוע איזשהו סדר קיים וכל פעם נכשל. ברגע שגיליתי את ספרות השונד, הספרות הפופולרית ביידיש באמריקה, היה לי ברור שמרדכי שוסטר יהיה סופר פופלרי ולא גבה מצח. הוא לא בא לחנך את הקהל אלא לבדר אותו".

     

    את ההשראה לקחת ממישהו מבני המשפחה שלך?

     

    "יש לי דוד בן 92 שחי בניו יורק, הוא שחקן ואני מאוד אוהב אותו. שלמה פרידר, הוא שיחק אצל וודי אלן. הוא כל מה שהמשפחה שלי לא היתה. המשפחה שלי עלתה לישראל, התיישבה בקיבוץ, עברתה את השם לחרמוני. כשפגשתי את הדוד הזה הבנתי שיש התפצלות היסטורית בסיפור המשפחתי.

     

    "פתאום הבנתי שהיו עוד אפשרויות היסטוריות עבור יהודים. כשכותבים ספרות בישראל חושבים על התגלגלות מסוימת מאוד של הגורל היהודי: גורל ארץ ישראלי. הספרות העברית מלווה את היהודים לארץ ישראל. אני רציתי לקחת את הכלים של הספרות העברית ולספר סיפור אחר.

     

    מה היו הכלים שלך?

     

    "הספר מלא ציטוטים מעגנון ומברנר. אבל גם מחסמב"ה. הרגשתי שכדי לכתוב את הרומן הישראלי הגדול אני צריך לכתוב את הרומן העברי הגדול, ובשביל זה צריך לצאת מגבולות ישראל והישראליות".

     

    אז זה רומן עברי לא-ישראלי?

     

    "הוא ישראלי כי אני כותב את הסיפור מפרספקטיבה של ישראלי. אמריקה שאני כותב עליה היא לא זאת של פיליפ רות או מייקל שייבון וגם לא אמריקה של סופרי היידיש - זו אמריקה מדומיינת של מי שגדל בישראל".

     

    כשחושבים על זה, אפשר בטבעיות לשייך את חרמוני לשורת הסופרים היהודו-אמריקאים הצעירים שקמו והחלו לכתוב ב-15 השנים האחרונות: ניקול קראוס, ג'ונתן ספרן פויר, מייקל שייבון, נתן אנגלנדר, דארה הורן ואחרים. כולם מודעים לזהות היהודית שלהם, וכותבים עליה.

     

    "אבל הסופרים שם, החניכה שלהם שונה משלי", אומר חרמוני. "מה שיהודי אצלהם אחר
    ממה שיהודי אצלי. ההורים והסבים שלהם נסעו לאמריקה והתיכו את כל זכרונות הגלות שלהם לתוך החיים האמריקאים. אנחנו התכנו את הזכרונות לתוך החיים הישראליים. הזהות שלי היא של סופר ישראלי, זה המטען האינטלקטואלי והרגשי שלי".

     

    חרמוני קשור אל הספרות הישראלית בקשרי אהבה וזעם. "מפריעה לי הדידקטיות של הספרות הישראלית", הוא אומר. "אני נגד דידקטיות. בצעירותי הייתי קורא ספרות ישראלית ומרגיש אשם שעשיתי משהו לא בסדר ועכשיו באים לקרוא אותי לסדר.

     

    "זו ספרות שאין בה ממש מקום לשונות ולחשיבה אחרת. אני חושב שהספרות צריכה להיות חגיגה של יצרים, לא חגיגה של אידיאולוגיה. לא סתם בחרתי למוטו של הספר את השיר של ל' שפירא: 'משורר!/ אל תכתוב שירי גבורה - / על איוולת וצרה;/ אם תרצה שנאמין;/ אל תכתוב על טוב ורע; / כתוב על לחם ועל מין".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חרמוני. ספרות כחגיגה של יצרים ולא של אידיאולוגיה
    לאתר ההטבות
    מומלצים