שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חברים נפרדים מטל שביט

    "אם יש חיים אחרי המוות, טל ילבש שם את מעיל הרכיבה, יניע אופנוע עם צליל אגזוז בשרני ויאיץ לרכיבה אין סופית". אחרי כ-30 שנה של אין ספור כתבות, בהן עיצב טל שביט את עיתונות הרכב הדו-גלגלית בישראל, כותבים לו חבריו למקצוע בפעם האחרונה

    בני ברק, כתב הרכב של ידיעות אחרונות: קשה, כמעט בלתי אפשרי, לחשוב על-כך שדמותו התמירה של טל, החיוך הילדותי-שובבני שלא מש מפניו, והעיניים הבוערות שהסתתרו מאחורי המשקפיים, לא ילוו אותנו עוד לעולם בהשקות ובמפגשים של כתבי הרכב.

     

    אין חולק על-כך שטל היה ה"גורו" של הענף הדו-גלגלי בעתונות הרכב המקומית. ידען בלתי נלאה, פרפקציוניסט בלתי מתפשר ומקצוען אמיתי. אבל מעל לכל הוא היה בן אדם. "מנטש", כמו שנהוג לומר. למרות הידע המפליג שלו, מעולם לא התנשא, לא פגע ולא העליב, גם כאשר שמע לא אחת דברי הבל מפי מי שרצה להלל את מרכולתו. כשהעיר, עשה זאת בצניעות, כמעט בביישנות, אבל במקצוענות שלא הותירה ספקות.

     

    בעת הפגנת האופנוענים נגד ייקור תעריפי ביטוח החובה, עבדנו תוך קשר הדוק. הוא היה מראשי המאבק, ואילו אני כיסיתי את ההפגנה עבור "ידיעות אחרונות". למרות שאני נדרש לאובייקטיביות, דעותיי - כאופנוען ותיק - כנגד הייקור והעוול, היו ידועות. שוחחתי עמו ואמרתי שלדעתי, יש מקום להחריף את המאבק, גם בניגוד להסכמים מוקדמים עם המשטרה. טל הביט בי ממרום קומתו, והסביר כי המאבק ינוהל מבלי לעבור על החוק בשום אופן. "לא נהפוך לפורעי חוק", אמר לי. "לא כדאי להרע עוד יותר את התדמית השלילית גם כך שיש לרוכבים". כך גם קרה, שכן כולם כיבדו את הדרך שקבע.

     

    עכשיו הוא איננו, אבל המורשת נותרה: מקצוענות, פרפקציוניזם עד הסוף, אבל מעל לכל לדאוג ולשמור על אנושיות. "מנטש". יהי זכרו ברוך.

     

    הלל פוסק, עורך ערוץ הרכב ב-ynet: לפני 25 שנה פגשתי את טל שביט לראשונה. פגישה ממש ארוכה, כמו כל פגישה עם טל. התחלתי אותה כחובב רכב דו-גלגלי, וסיימתי אותה מכור לאופנועים. טל, בלי שידע אפילו, השפיע אז על הבחירות שלי בחיים, המשיך להשפיע עשור לאחר מכן, כשקיבל אותי לעבודה במגזין אותו הקים וערך ועיצב ביד אמן, ואפילו השפיע כשהחלטתי לעזוב.

     

    לפני יומיים נפרדתי מטל שביט בפעם האחרונה. השיחה העניינית שלנו הובילה כתמיד לתכניות לעתיד. תמיד היו כאלה עם טל. אף אחת מהן לא כללה פולקסווגן גולף לבנה וארורה שחוסמת את נתיב הנסיעה.

     

    ואם יש חיים שאחרי המוות, אם יש שם במקום כלשהו עולם צלול ונקי, כזה שראוי לאלה שהראו את הדרך לכולנו, טל שביט ישב שם בחיוך האינסופי והקבוע שלו, ציני במידה ומלא טוב-לב, ילבש את מעיל הרכיבה, יחבוש קסדה זוהרת, יניע אופנוע עם צליל אגזוז בשרני ויאיץ לרכיבה אינסופית. 


     

    ליאור נעמן, עורך מגזין בלייזר: לפני 25 שנה בערך, לצד סמנתה פוקס ולמבורגיני טסטה-רוסה, החדר שלי היה מלא בפוסטרים של טל שביט. זה היה פחות בגללו ויותר בגלל האופנועים שעליהם רכב, אבל אני חייב לו ול"מוטו", שאותו הקים וערך (או, כמו שהוא היה מכנה את זה, ארך), שתיים מהאהבות הגדולות של חיי: מגזינים ואופנועים.

     

    25 שנה, אבל למרות שראיתי אותו כמה פעמים, רק לפני פחות מחודש יצא לי להכיר אותו באמת, ביומיים אינטנסיביים בהשקת אופנועי וקטנועי הונדה ברומא. שמעתי לא מעט סיפורים על עורפו הקשה ואופיו המורכב, והופתעתי לגלות שביט מרוכך ונעים וצנוע - תכונות שקשה למצוא אצל גברים מבוגרים בכלל, ואצל מיתוסים בפרט.

     

    דיברנו על אופנועים וילדים ונשים, שתינו בירה מקומית מהחבית ואכלנו פיצות דקיקות לצד אגם קסום. רכבנו קצת מהר מדי בשבילי, קצת לאט מדי בשבילו, ורק על דבר אחד לא דיברנו: על עד כמה השפיע משק כנפי הפרפר-בעל-אגזוז-הספורט שלו, על חיי המקצועיים ובכלל. מעכשיו, מבטיח, אזכור לעד ששבחו של אדם דווקא כן אומרים בפניו, אחרת מאוחר מדי.

     

    גיא בן ברק, עורך מוטו לשעבר: שביט שלום. גם את ההספד שלי עליך אני כותב עם חצי עין לאחור, כדי לראות אם אינך מציץ כדרכך על הטקסט, מכחכח בגרון ואז פולט את הביקורת הבלתי נמנעת "... אה, גבבוס, שים לב שמוות כותבים בפונט שונה...", או משהו אחר, שבחצי מילה מבהיר ששוב אתה מתקן אותי, שוב מרגיז אותי מאוד, ושוב כמו תמיד צודק. כך גידלת אותנו שביט. את גידי, הלל, אנוכי, וכל האחרים הרבים שזכו לצקת מים על ידיך, במעשה היצירה האינסופי שלך - בריאת האופנוענות הישראלית.

     

    את ההערות חילקת לעיתים בחביבות מגוננת, לעיתים בפטרוניות מעצבנת, אך תמיד מאותו מקום של קנאות מקצועית קיצונית, שאין לה אח ורע בארץ, ולמען האמת נדירה גם בעולם. רק אחרי זמן היינו יושבים ואומרים "וואלה, שוב הזקן צודק", ושוב ושוב, עד שבעצם למדנו לאהוב את ההערות והתיקונים, כי ידענו שמה שנלמד ממך, שווה יותר מכל דבר אחר בחיינו המקצועיים, ולא משנה אם היינו רוכבים, גרפיקאים, צלמים או כותבים.

     

    עלינו להכיר תודה על כל דקה שבילינו במחיצתך. כאילו ידענו שעלינו להספיק מהר, כי אולי זה לא ימשך לנצח. והנה זה נגמר. השמש הגדולה כבתה והשמיים אפלים, אפלים מאוד.


     

    גידי פרדר, עורך מוטו לשעבר: אדון טל שביט היקר והמעצבן, איך יכול להיות שדווקא לך יועד גורל כל-כך באנאלי להרגיז.

     

    שבע שנים בילינו יחד במוטו, שנים ששינו את חיי מקצה לקצה, והעניקו לי את המתנה הגדולה ביותר: לעבוד על שני גלגלים. הגעתי אליך חוליגן של אופנועי ספורט ומהירות, ומיד קנית אותי. לא בקסמי המוח האנליטי שלך נשביתי, אלא בתשוקה ושמחת החיים שהפצת סביבך, בכל פעם שנגעת בחומר הנכון.

     

    גדלתי על ברכיך במוטו, עד שקבלתי את הזכות הגדולה להיכנס לנעליך בתפקיד העורך. מעולם לא היה לי סיכוי להתאים את עצמי למידותיך הענקיות, אבל בזכות החינוך שלך, לא הפסקתי לנסות. נשמע שוב באנאלי עד בחילה, אבל באותה מידה, נכון ואמיתי.

     

    דע לך שהעברתי את המורשת שייסדת הלאה, בכל הזדמנות, ומעולם לא שכחתי לתת לך את הקרדיט על-כך. מקווה שבזכות זה תסלח לי על הדברים הפחות טובים שאמרתי. אתה חייב להבין, זה לא פשוט להיות ליד מישהו שתמיד צודק.

     

    ברשותך אפרד ממך בברכה שהייתה שגורה בפיך בימי מוטו העליזים: Via con dios, Shavit!

     

    רמי גלבוע, קולגה וחבר: כולם מכירים את פסגות דרכו העיתונאית של טל, אבל רק מעטים יודעים כי הוא הגיע למגזין טורבו כממלא מקומי במשבצת כתב האופנועים, לפני שיצאתי לשליחות ארוכת שנים בבלגיה. שליחות שאפשרה לנו להיפגש שם לעיתים קרובות, למשל כדי שטל יוכל להניח את ידיו על NS400, מעין רפליקת מרוץ לאופנוע גרנד-פרי, שדרשה - ומצאה אצל טל - מגע יד של מלאך ודיוק של מנתח.

     

    יומיים בילינו עם ה-NS ואופנוע נוסף, מדלגים מחוף האוקיינוס להרי הארדנים, עוצרים במבשלות בירה נסתרות ומתגנבים למסלול המרוצים המיתולוגי ספא. היו אלה ימים גדולים של אדרנלין ותשוקה, גרגרנות ושתייה. ימים מלאי תאוות חיים ויצריות, שאפיינו את טל לכל אורך חייו, מבלי שישכח מנה גדושה וראויה של תבונה ושליטה, שלמות טהורה ויושר אישי מושלם.

     

    טל שביט. איש מדהים ואגדה גדולה, עוד בחייו ועכשיו גם במותו. רק 55 שנים היו לו על פני האדמה אבל הוא דחס לתוכן חוויות, אהבה ואינטנסיביות של 120 שנים רגילות. ועכשיו כל זה נקטע, איזה בזבוז, איזה צער.

     

    אני רק יכול לקוות שעכשיו הוא יושב בגן-עדן עם אברהם פורת, על בקבוק יין אדום וצלי כבש נימוח, מותח קדימה את רגליו הארוכות ומעדכן אותו במה שקורה כאן למטה... בגן העדן שלהם מנסרות בוכנות ב-10,000 סל"ד, והם מתנצחים על איזו שטות טכנולוגית, ויכוח לוהט שרובנו כלל לא יבין.

     

    יהי זכרם ברוך, אחי גיבורי המצערת והמקלדת

     

    יואל פלרמן, עורך אוטו לשעבר: מה אומרים על חבר שהלך? מה כותבים על עמית קרוב מאוד שאיננו עוד? איך נפרדים מידיד אישי שחייו האישיים והמקצועיים נשזרו באלה שלי קרוב לשלושה עשורים, גם היום? מה עושים מול השחור המוחלט שירד על מי שכולו היה חיים? מה כותבים מול האובדן הנורא הזה? אולי, מנסים, בכמה מילים, להביא כמה דברים על האיש הזה שחשובים לכולם, על מתת של מישהו שנתן כל כך הרבה וחייו נגדעו כך.

     

    טל, כולו קנאות למקצוענות, לדיוק, ליושרה, היה איש רב-אשכולות שידע את אומנותו ועשה אותה לאמנות. הוא ידע לכתוב, לצלם, לערוך, לעצב, להגיש ולעשות זאת תמיד באופן מרתק, עם מבט מקורי ואחר וגם מצחיק. טל הונע על-ידי כוח החיים והניע אותו. האופנועים היו רק הכלי. טל שביט תרם מעצמו - בצבא, בעיתונות, בספורט המוטורי, באכפתיות האישית - וזה היה טבעי עבורו כמו נשימה.

     

    טל סחף וריגש אנשים בגלל אותה קנאות, ומקצוענות, ויושרה, וכישרון, ולבביות, וחיות, ומקוריות, ונתינה. זוהי מורשת של השראה לכולנו.

     

    גיל מלמד, עורך טורבו לשעבר וכתב התחבורה של מעריב: תודה, אורך* יקר שלי, על טיול בוקר ביום אביב מושלם, שהענקת לי בדרכך האחרונה.

     

    בדיוק בימים האלה, לפני 23 שנים, עוד הרחנו, מבושמים ונרגשים, את הדיו הטרי מעל דפי גיליון מס' 1 של 'מוטו' - ירחון האופנועים הראשון בעברית. תודה, אורך יקר שלי, על שבחרת בי לקחת חלק בכתיבת פיסת ההיסטוריה הזאת.

     

    תודה, אורך יקר שלי, על-כך שיצקת דלק על הלהבה שלי, וסייעת לי לכוון אותה אל המטרות הנכונות. סליחה על שנכשלתי, בכך שלא הצלחתי עדיין להגשים את החלום והחזון שאיתם יצאנו לדרך, שלא השכלתי לבער את העשבים השוטים - אלה שגורמים לנו למות לחינם על הכבישים.

     

    תודה, אורך יקר של כולנו, על-כך שכבר באותו גיליון סימנת את הדרך כשכתבת: "אין צורך להכריז מלחמה על משרד התחבורה - אותו ממסד הכריז מלחמה עלינו, הרוכבים... אולי באמת חושבים שם שאופנוען טוב הוא אופנוען מת".

     

    תודה, אורך יקר שלי, על הסדק שפתחת עבורי אל ההומור הבריטי, אל פו הדוב ואל גשם דק ביום אפור, על ביגוד רכיבה מלא, תודה בשם כולנו על שהנחלת את הצורך להדליק אור ביום, "כדי להיראות".

     

    תודה, אורך יקר, שלי ורק שלי, על שכינית אותי "גילש" בכל שיחה, בכל פגישה, במשך כל כך הרבה שנים. זאת היתה עוד דרך ייחודית לך לכוון אל תוך ליבו של אדם מעבר לכל נושא חברתי, מקצועי או ענייני. תודה על שעות של ויכוחים שבהן הטרפת אותי, אבל הוכחת לי כמה חשוב לך כל פסיק, וכמה שהוא צריך להיות חשוב גם עבורי. תודה על ששרטטת מולי את המושג "אבסולוטי", וגם את הערך שעדיין לא תורגם לעברית: "פרפקציוניסט".

     

    "תודה על הדגים", ועל שחלקת איתי תובנות פילוסופיות ואהבות ספרותיות ואחרות, אופנועים היו אמנם המנה העיקרית, אבל סביבה היו שפע של תוספות וקינוחים שעשו את החיים לצידך צבעוניים ועשירים.

     

    אי אפשר שלא לגלגל לאחור, בדמיוננו, את גלגל הזמן. אי אפשר שלא לשער מה היית אומר לי, לפני 22 שנים, לו היינו יושבים בגינה ליד הבית בצבי שפירא 11, תל-אביב, ושואלים את עצמנו מה היא הדרך הראויה לעזוב את העולם הזה.

     

    אין נחמת אמת במחשבה הילדותית הזאת, אבל במבחן אמריקאי, מתוך חמש אפשרויות, אני הייתי בוחר בדרך חדה ומהירה ואתה היית שולף תובנה מהממת מתוך קופסת הסרקזם שלך. נדמה לי, אורך יקר, שגם אתה היית בוחר באותה האפשרות.

     

    סליחה, אורך יקר שלי, על כל מה שלא הספקתי לחלוק איתך, על כל מה שלא הענקתי בחזרה, סליחה אם לא ידעתי להראות כמה שאני מעריך אותך כאדם וכאיש מקצוע.

     

    תודה, אורך יקר, על טיול בוקר של אלפי רוכבים בחסות משטרת התנועה. גם את השוטרים עזבת כשאתה מותיר אצלם זיכרונות טובים, והאופנוענים שבקרבם חבים לך חוב.

     

    תרשה לי להמר שמעולם לא ידעת בכמה אנשים נגעת, כמה עמוק נכנסת, לכמה הערכה זכית, כמה חיים הצלת, ואצל כמה אנשים חרטת את דמותך.

     

    הצל הארוך שלך השפיע, משפיע, ויוסיף להשפיע כל עוד שהוא מלווה כל אחד מאיתנו. תודה על הכל.

     

    * טל שביט הוא העורך הארוך ביותר שזכיתי לעבוד במחיצתו עד היום

     

    דני פרומצ'נקו, עורך אחראי מגזין אוטו: לא, זה לא יכול להיות, זה בלתי נתפש. אדם בעל כוח חיים ונוכחות כה עזים, לא יכול להפוך באחת מנוכח לחסר. פה, שלא איבד ולו גם פעם אחת את היכולת להשמיע, לטעון, להשיב ולהוכיח - לא יכול באבחה אחת לשתוק, להפסיק לדבר, או להתבדח - כאילו, נגמרו לו המילים. פשוט לא.

     

    לא יכול להיות שדווקא האופנוע, חלק ממך, מגופך ונשמתך, בגד בך בצורה כה אכזרית. זה לא יכול לקרות לך, לשביט, לאיש, לגורו, לאגדה. הרי חינכת דור שלם לאהבה, לרכיבה מודעת ונכונה על רכב דו-גלגלי. דור שלם של רוכבים קרא אותך, למד ממך, העריץ אותך. אתה לא יכול להיעלם ממנו בסערה שכזו.

     

    הלכת גם לי לפני הזמן. עוד לא נמאס לי להתלוצץ איתך, להקליט ביחד תוכניות, להחליף דעות על כל נושא שבעולם, ולהתפעל כל פעם מחדש כמה בנאדם אחד מסוגל לדעת, לזכור, לאהוב. ונותרה גם אותה ארוחת ערב אחת מיותמת, זו שתכננו במשך שנים להכין ביחד... והספקנו עד עכשיו רק להחליף מתכונים.

     

    הלכת לפני הזמן טל, ואנחנו המומים.

     

    (צילומים: תומר פדר, טל שביט)


    פורסם לראשונה 03/03/2011 20:38

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טל שביט ז"ל
    צילום: רונן טופלברג
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים