שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "נשבות עם דמעות". יום עם עובדת סוציאלית
    בגיל 50 וותק של 25 שנה, אביטל גבאי מרוויחה 8,000 שקלים - שכר שרוב עמיתיה יכולים רק להתקנא בו. "לפעמים אני לא מבינה מה מניע את העובדים שלי לקום בבוקר", היא מודה, בין ביקור בית בדרום ת"א לפגישה בהולה. ולמרות היעד המוצדק, היא בעיקר חוששת מהשביתה מחר: "לאנשים לא יהיה מענה"

    הפגישה עם אביטל גבאי, ראש צוות עובדים סוציאליים באזור דרום תל אביב, נקטעת בדיוק אחרי 20 שניות. הסלולרי שלה מצלצל, ומהעבר השני של הקו עובדת סוציאלית שמעבירה מידע דחוף על נערה במצוקה שזקוקה להגנה מיידית.

     

    אביטל מתנצלת ומיד פותחת בסדרה של שיחות דחופות, מפעילה במהירות את כל הגורמים הרלוונטיים - מיועצת בית ספר ועד העובדת הסוציאלית לחוק הנוער. כעבור 10 דקות וחמש שיחות טלפון היא מתנצלת וחוזרת להתיישב מאחורי השולחן במשרד הקטן שלה. שוב אנחנו מנסים לפתוח בשיחת היכרות.

     

    שביתת העובדים הסוציאליים - הכותרות האחרונות ב-ynet:

     

    "קוראים לי אביטל גבאי, בקרוב ימלאו לי 50 וכבר עשרים וחמש שנים שאני במקצוע....". אלא שאז נפתחת הדלת, ושוב השיחה נקטעת. בפתח המשרד עומדת עכשיו עובדת סוציאלית בפנים חמורות סבר ואומרת שמדובר במקרה דחוף.

     

    אביטל שוב מתנצלת. מסתבר שגננת דיווחה שהגיעו אל הגן שני ילדים מוזנחים במצב רע. אביטל פותחת שוב בסבב שיחות. "צריך לקבל החלטה מה עושים עם הילדים", היא אומרת לי בין שיחה אחת לאחרת, וכך זה ממשיך. בשלב מסוים אני מבין שאת ההיכרות שלנו נצטרך לעשות תוך כדי תנועה, הדברים קורים כאן באינטנסיביות ובמהירות מסחררת כש"דחוף", מסתבר, היא מילת המפתח.


    "ניסיתי לברוח מהמקצוע, אבל לא הצלחתי" (צילום: דודו אזולאי)

     

    25 שנים היא במקצוע, עשרים מתוכן בשכונות הקשות של דרום תל אביב. היא התחילה בתור עובדת סוציאלית צעירה והתקדמה עד לדרגה של מנהלת צוות. היום עובדים תחתיה 13 עובדים סוציאליים ואת מספר התיקים שעליהם היא אמונה קשה לספור. משפחות עם בעיות כלכליות, נשים מוכות, ילדים מוזנחים, פליטים, חולים, קשישים, בודדים, חולי נפש, נערים במצוקה - כולם עוברים דרכה.  

     

    "מהרגע שהבנו שהולכת לפרוץ שביתה, העובדים כאן בלחץ היסטרי", מספרת אביטל, "יש לנו תיקים ברמת דחיפות גבוהה, וביום ראשון כבר לא יהיה מי שיטפל בהם. לדבריה, לא פעם מדובר במקרים של חיים ומוות. "רק אתמול היו לנו שלושה מקרים של אנשים המוכרים כחולי נפש, שאיימו להתאבד. במקרים כאלה חייבים לפעול במהירות, לצאת לשטח, לבצע שיחת הרגעה, לדבר עם הפסיכיאטר. זה נורא לחשוב שבשבוע הבא לאנשים האלו לא יהיה מענה".

     

    אי אפשר לברוח 

    עכשיו אנחנו כבר בדרך לרכב, יוצאים לביקור בית באחת מהשכונות הקשות של דרום תל אביב. אביטל מספרת שלא פעם חשבה על פרישה מהתחום. "האמת שניסיתי לברוח מהמקצוע הזה, אבל פשוט לא הצלחתי. זה לא שהעבודה לא מספקת, כל יום אני מרגישה שאנחנו עושים כאן שינוי משמעותי, אבל בסופו של יום יש לך משפחה לפרנס".

     

    אחרי יותר משני עשורים כעובדת סוציאלית היא מרוויחה היום משכורת של 8,000 שקלים בחודש. "רק שתבין שאצלנו משכורת כזאת היא מהגבוהות במערכת,

     רוב העובדים הסוציאליים מרוויחים בקושי 4,000 שקלים בחודש וזה במקרה הטוב, וכך גם אני השתכרתי במשך שנים ארוכות. לפעמים אני פשוט לא מבינה מה מניע את העובדים שלי לקום בבוקר ולצאת לעבודה".

     

    בנסיעה היא מספרת לי על השכונה, היא מכירה כאן כמעט כל בית, לא לפי שמות רחובות ומספרים, פשוט לפי אנשים וסיפורי חיים. "אני ממש מקווה שיגיעו לאיזשהו הסדר שימנע את השביתה, האנשים האלה צריכים אותנו. הקשר כאן עם העובד סוציאלי הוא מאוד משמעותי, לפעמים הוא האדם היחיד שנכנס אליהם הביתה".

     

    אנחנו מחנים את הרכב ופונים לכיוון בית קטן ומוזנח ברחוב צדדי. רגע לפני שנכנסים היא מקבלת שיחת טלפון נוספת. על הקו אחד העובדים שמספר לה שהמשא ומתן עם האוצר התפוצץ ושביום ראשון פותחים בשביתה. פניה נופלות.

     

    ביקור בית אצל ג'

    את הבית של ג' קשה לתאר במילים - דירת חדר בגודל 20 מ"ר במצב נורא, הקירות מתקלפים, המטבח הקטן מתפורר. ג', אם חד-הורית, מתגוררת כאן עם שלושת ילדיה, שניים מהם לקויי למידה והבן הקטן לקוי שמיעה. לפני מספר שנים ברחה מאזור הדרום תל אביב בגלל בעל אלים, ומאז היא בקשר יום יומי עם הרווחה והעובדים הסוציאליים.

     

    אביטל וג' מתיישבות בחדרון הקטן ופותחות בשיחה, עוברות על כל הבעיות - ויש הרבה. "ג' היא אחת המטופלות היותר מוצלחות שלנו", מספרת אביטל, "היא עובדת כמטפלת בקשישים ולמרות התנאים הבלתי אפשריים, מצליחה לטפל במשפחה שלה".


    "עובד סוציאלי זמין כל הזמן". למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: דודו אזולאי)

     

    השיחה בין השתיים נקטעת כשאל הדירה נכנס הבן הקטן וג' נותנת לו חיבוק גדול. "העובדים הסוציאליים נתנו לי כיוון והדרכה, נוצר בינינו קשר אדוק, אני מרגישה שהם ממש המשפחה שלי", היא מספרת, "הם עוזרים לי כמעט בכל דבר בחיים, אם זה בהתייעצות לאיזה מסגרת כדי לשלוח את הילדים, מועדוניות לאחר הצהריים, תמיכה בשכר דירה, כרטיסי מזון, ועד תרומה של מיטה לילד. לא פעם קורה שבסוף החודש אני נשארת בלי כסף לבטריות למכשיר השמיעה של הבן. הטלפון הראשון שאני עושה זה לעובדת הסוציאלית".

     

    החשש מפני השביתה מקנן גם אצל ג'. "אני מאוד מפחדת להיתקע בלי תמיכה, בלי גב, וזה לא רק אני, מפחיד אותי לחשוב שעלולים להיות מקרים שאנשים יצטרכו עזרה דחופה, עם ילדים בסיכון ולא תהיה כתובת לפנות אליה".

     

    הביקור מסתיים, אביטל וג' נפרדות לשלום ואנחנו ממשיכים למשרד, לפגישת התייעצות עם ורדה חורש, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים. בפגישה יעסקו במקרים ספציפיים שדורשים בדיקה מיוחדת. "לפני שאנחנו מתחילות", הן אומרת לי, "אנחנו רוצות שתראה את דו"ח השעות הנוספות של העובדים". הן מעבירות אליי קלסר ובתוכו טבלה גדולה. בטור הימני שם העובד, בטור לידו מספר השעות הנוספות שביצע החודש ובטור האחרון כמות השעות הנוספות ששולמו לו בסופו של דבר.

     

    "אתה רואה משהו מוזר?", הן שואלות אותי, ואני מהנהן בראשי לחיוב. "יש לי בסך הכול 22 שעות נוספות בחודש, לחלק ליותר מ-40 עובדים במחלקה", אומרת ורדה, "אתה רואה שיש כאן עובדים שנתנו 15 שעות נוספות בחודש שעבר ולא קיבלו אפילו שעה אחת למשכורת, עובדים שנתנו 22 שעות וקיבלו בקושי שתיים. זה המצב - פשוט אין לי מאיפה לתת להם".

     

    "היום אני כבר יכולה לזהות עובדים סוציאליים שיישארו וכאלה שיעזבו", מתערבת אביטל, "יש אנשים שפשוט לא מסוגלים ופורשים. היו לי עובדים שעשו הסבה מקצועית והמשיכו הלאה, פשוט בגלל הכסף. עובדים עם ילדים שמביאים הביתה 3,500 שקל, זה נראה לך רציני? אפשר לחיות מזה? יש לי עובדות שממלצרות בשביל להשלים הכנסה. מה גם שהעבודה הזאת לא נגמרת אף פעם ואנשים לוקחים איתם את העבודה הביתה. עובד סוציאלי זמין כל הזמן, בלילה, בבוקר, כשהוא עם הילדים שלו, בחופשות, בחגים, תמיד".

     

    "המשפחה עוזרת לגמור את החודש"

    הפגישה אצל ורדה מסתיימת, אבל לאביטל אבל אין יותר מדי זמן למנוחה. הלוח זמנים עמוס וחייבים להמשיך, בטח כשהשביתה מרחפת באוויר וצריך לנסות ולצמצם את כמות המקרים הדחופים, למרות שאלו ממשיכים להיערם מרגע לרגע ומשיחה לשיחה.

     

    עכשיו אנחנו בדרך לב', עובדת סוציאלית לחוק הנוער, שהעדיפה להישאר בעילום שם. "ב' היא אשת מקצוע מדהימה", מחמיאה אביטל, "אבל היא כל הזמן מתלבטת אם לעזוב או להישאר, הנושא של הכסף מאוד מציק לה. יש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בעבודה סוציאלית והיא מרוויחה משכורת בסיס מצחיקה - משהו בסביבות ה-2,900 שקל".

     

    מול ב' מונחים עשרות תיקים של נערים ונערות בסיכון, רובם דחופים. היא ואביטל עוברות יחד על המקרים הקשים יותר, מנסות למצוא פתרונות יצירתיים שיעזרו למרות השביתה שפתח. "אני מתביישת לומר, אבל בגילי אני עדיין מסתייעת במשפחה שלי כדי לגמור את החודש", מספרת ב', "ברגע שנכנסתי למקצוע הזה פשוט נשאבתי וידעתי שיהיה לי קשה מאוד לצאת. אתה מלווה נערים ברגעים הכי קשים שלהם ויש כאן עניין לא פשוט של מחויבות. אתה יודע כמה קשה זה להוציא ילד מהבית, זה דברים שנשארים איתך גם אחרי שעות העבודה".


    העו"סים מפגינים. "העובדים בלחץ היסטרי" (צילום: גיל יוחנן)

     

    "המחשבה לעזוב עוברת לי בראש כל הזמן, אפילו הלכתי ללמוד טיפול זוגי, כדי שאם באיזשהו שלב אחליט לעזוב יהיה לי לאן", מספרת ב', "אין שום קורלציה בין הכמות וקושי העבודה לתלוש בסוף החודש".

     

    אביטל מספרת כי "לעובדת מקצועית ברמה של ב' פשוט אין תחליף. אתה תראה את כמויות התיקים שעוברים אצלנו ואתה לא תאמין, כשהתחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית טיפלתי ב-80 תיקים, היום זה פי שניים וחצי, הפתרונות הולכים ומצטמצמים והשכר שלנו הולך ונשחק. בשנתיים האחרונות מתנהל משא ומתן עם האוצר ובכל פעם דוחים אותנו בתירוץ אחר, ממשלה מתחלפת, משבר כלכלי, מלחמות, מבצעים, הפעם הגיעו מים עד נפש".

     

    מה שר האוצר היה עושה? 

    בסיום פגישת העבודה עם ב', אביטל חוזרת למשרד להמשך טיפול בתיקים הדחופים. עוד מעט תצא לעוד ביקור בית ואת היום היא תסיים הרבה אחרי שעות החשיכה. אם השביתה אכן תפרוץ, אביטל לא ממש תשבות. מתוקף תפקידה היא לוקחת חלק גם בוועדת החריגים, ובמהלך השביתה תהיה אחראית להחליט אילו מקרים יטופלו למרות השביתה.

     

    "מבחינתנו קשה מאוד לצאת לשביתה", היא אומרת, "אני יודעת שבעוד מספר ימים אשב

    בוועדת החריגים עם דמעות בעיניים. איך אני יכולה להתמודד עם מקרים של ילדה במצוקה שצריכה להיכנס למוסד טיפולי ואני לא אוכל לתת לה מענה? או קשיש שנזקק בדחיפות לטיפול ואנחנו לא נהיה שם בשבילו? אם שר האוצר היה יושב איתי בוועדה, אני בטוחה שגם הוא היה יוצא אם דמעות בעיניים".

     

    רגע לפני שאנחנו נפרדים לשלום, אני שואל את אביטל מה תעשה אם ילדיה ירצו להמשיך בדרכה ולהיות עובדים סוציאליים. היא צוחקת. "נגעת בנקודה רגישה, אני קצת נבוכה לספר, אבל הבת שלי חושבת עכשיו ללכת ללימודי עבודה סוציאלית ואני מנסה בכל בכוח להוריד אותה מהרעיון. מצבם של העובדים הסוציאליים במדינה הוא בכי רע, וכמו המטופלים שלנו גם אצלנו, חייבים טיפול דחוף". ודחוף, כבר אמרנו, היא מילת המפתח.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גבאי. לא הצליחה לברוח
    צילום: דודו אזולאי
    גבאי עם ג'. "כמו משפחה"
    צילום: דודו אזולאי
    מומלצים